ז'וסטין גרה בעיירה קטנה שכוחת אל אי שם בצרפת. הוריה מתו בתאונה שהיתה קטנה יחד עם דודה והיא גדלה אצל סבא וסבתא שלה יחד עם בן דודה שהפך להיות כמו אחיה. סבה וסבתה סרבו לספר לה על מה שאירע באמת והיא לא הבינה מדוע.
סבתא שלה לא היתה בקו השפיות וניסתה להתאבד בכל הזדמנות שהיתה לה. הילדות שלה היתה קשה ולא פשוטה. ז'וסטין שרדה.
ז'וסטין בת ה 21 עובדת כסניטרית בבית האבות המקומי שם היא מטפלת בזקנים, היא תמיד אהבה זקנים עוד כשהיתה קטנה. ז'וסטין היתה בעיקר מקשיבה להם ומארחת להם חברה, חלקם היו בודדים ודמנטיים. הם היו מספרים לה את סיפוריהם המעניינים והיא היתה מקשיבה וכותבת במחברת הכחולה שלה.
הסיפור של ז'וסטין פותח לנו צוהר לסיפור משנה, לסיפורם של אלן ולוסיאן שהכירו אי שם במאה הקודמת. לוסיאן היה בנו של נגן עוגב עיוור שניגן בכנסיה בעיקר באירועים ואלן נכחה באחד האירועים. אלן הסתקרנה ללמוד את כתב הברייל, לוסיאן מצא חן בעיניה הוא מצא לו חברה והנאה מגוף של אישה ועל בסיס זה הקשר נוצר.
בהתחלה לא היתה שם אהבה, היה שם צורך משני הצדדים שמומש בקשר שלהם.
הם התחתנו, קנו את בית הקפה המקומי, חלמו על משפחה עד שחייהם השתנו כשהנאצים פשטו על בית הקפה שלהם.
במרתף בית הקפה שלהם הם הסתירו פליט פולני יהודי שברח מפולין. הם דאגו לכל מחסורו, טיפלו בו כמו בילד שלא נולד להם ושמרו עליו עד שמשהו הלשין.
מאותו הרגע שום דבר לא חזר לקדמותו ובני הזוג הופרדו בעל כורכם.
סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור והכל כתוב לעילא ולעילא. איזה סיפור סוחף, איזו כתיבה משובחת. התאהבתי בסופרת הזאת עוד שקראתי את ספרה הקודם שתורגם לעברית 'להחליף את המים של הפרחים'. הספר הזה אף עולה על קודמו, נהנתי כל כך. יש משהו שונה, ייחודי ומיוחד בכתיבה שלה. כשקראתי את ספריה הרגשתי בהתחלה שמתבשל לאט לאט ובאיזשהו שלב כושפתי אל תוף הספר. התחלתי לקרוא בו ולא יכולתי לעצור, כמה טוב שהיתה שבת פנויה יחסית. הדמויות נכנסו לי לראש, העלילה סיקרנה אותי ואני התמוגגתי מהקריאה, הדפים התהפכו מאליהם.
הייתי מרותקת למה שקרה לדמויות ולאיך שהדברים קרו והתקשרו בסופו של דבר.
נהנתי במקסימום! קחו עותק, תתרווחו ותהנו גם אתם.
וואו מחכ. כבר לקרוא אותו