ז'וסטין הצעירה חיה בבית עם סבה, סבתה ובן דודה ז'ול. היא עובדת ככוח עזר בבית אבות בכפר בו היא חיה ובכללי חיה חיים שקטים ואולי אף משעממים מדי עבור בחורה בת 21. כשהייתה בת ארבע נהרגו הוריה והוריו של ז'ול בתאונת דרכים ומאז הם חיים אצל סבם וסבתם השתקנים. מדי פעם היא יוצאת לרקוד במועדון מקומי, פוגשת שם בחור שאת שמו היא לא זוכרת, והם מנהלים בעיקר מפגשי סטוצים מזדמנים. ז'וסטין היא בחורה שקטה, מופנמת, מעין פרח קיר, מבוגרת בגוף של צעירה.
בבית האבות היא מתחברת לאלן אל, קשישה שבקושי מדברת וכל חייה חיה בכפר של ז'וסטין. אלן מספרת לה על חייה ובעיקר על אהבתה הגדולה ללוסיאן. לבקשת נכדה של אלן, ז'וסטין רושמת במחברתה את סיפור חייה של הקשישה ואף מקריאה לה אותה, וגורמת לה לחיות אותו מחדש.
היכולת של ז'וסטין להיות פרח קיר, כזו שנוח לדבר איתה ולגלות לה דברים, תעלה לה ביוקר. שכן היא תגלה סודות אפלים על עברה ועל משפחתה.
דעתי על הספר:
"האישה עם המזוודה הכחולה" הוא למעשה ספר הביכורים של ואלרי פרין, שאת ספרה "להחליף את המים של הפרחים" אהבתי מאוד. לכן גם היו לי ציפיות גבוהות ממנו.
אהבתי מאוד את דמותה של ז'וסטין ויכולתי להזדהות עם חלקים מסוימים באופייה. אהבתי את השקט שלה, את היכולת שלה להקשיב ואת העובדה שלפעמים היא מעין קשישה בגוף של ילדה. אהבתי את הסקרנות האינסופית שלה. עם זאת, כאב לי שהיא כל הזמן חיפשה לעצמה דמות אם במקום זו שאבדה לה.
כמו בספרה הקודם גם כאן נוגעת פרין בנושא המוות ושוב היא עושה זאת בעדינות וברגישות מופלאים. הכתיבה שלה מלווה במעין עצב נוגה, אבל לא כזה שהוא דרמטי מדי. גם שמו המקורי של הספר "העזובים של יום ראשון" מעיד על כך בעיניי ואף מתאים יותר לספר מאשר השם שניתן לו בעברית.
כמו כן, הספר מתאפיין במעברים בין הווה לעבר (בו מסופר סיפורה של אלן) שהם חלקים וזרמו היטב בעיניי. אני כן חושבת שהיו בעלילה סיפורים רבים מדי שחלקם הקטן קצת מיותר. מעבר לזה העלילה מסקרנת ומרגשת ואני נהניתי לקרוא את הספר. בעיניי, הוא ספר ביכורים טוב מאוד.
