Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
האחרות
סופר/ת:
סוגות: ,
מוציא לאור:
ספר:
שנת הוצאה: 2018
מס' עמודים: 223
תיק־תוק תיק־תוק... שום־תינוק שום־תינוק... פעילה פמיניסטית מתגלה בדירתה ללא רוח חיים, קשורה לכיסא, לידיה מודבקת בובת תינוק ועל מצחה חרוטה כאות קין המילה 'אמא'. כאשר שחקנית ידועה נרצחת באותו אופן פולחני, התקשורת כמרקחה, והמשטרה מחפשת אחר החוט הקושר בין הנשים. חבויה בין בובות השעווה של מוזיאון התנ"ך שבו היא עובדת, שילה הלר, גיבורת הספר, יודעת היטב מהו. היא גם יודעת היטב שהקורבנות לא היו הראשונות ששילמו בחייהן על הברית החשאית שכרתו לפני שנים, כשהיו סטודנטיות באוניברסיטת בר אילן. מה ששילה אינה יודעת הוא אם היא החשודה? או אולי דווקא הבאה בתור? מי מעוניין להרוג נשים המסרבות להביא חיים לעולם, ולמה? לשאלות של שילה יש תשובה אחת. אבל זו התשובה היחידה שהיא אינה מוכנה לקבל. "האחרות" הוא מותחן פסיכולוגי אפל ומושחז, הנכרך סביב אחת השאלות הגדולות של תקופתנו. בסגנונה שאין שני לו ובתנופה מסחררת מעמתת שהרה בלאו את אתוס האימהוּת עם המיתוס היהודי שנלווה לדמויות מקראיות כמרים הנביאה, מיכל בת שאול ובעלת האוב.  

אני מודה שעל "אל הורות" שמעתי במעומעם בלבד. הכרתי אנשים שלא רצו ילדים, אבל מעטים מאד, וחלקם אף התחרטו ושינו את דעתם עם השנים, ובסופו של דבר כן הפכו להורים. החברה הישראלית היא חברה מעודדת ילודה, ואילו אני תומכת באדם פרטי להיות כפי שהוא באמת. לא רוצה ילדים? אז אל תעשי. מצד שני – תמיד רציתי להיות אמא, נכון שזה די מפחיד, אבל בעיני מפחידה יותר האפשרות השנייה של חיים ללא ילדים משלי. כיום גם אם לא נישאת יש דרכים נוספות וכולן מקובלות, ואני מודה שהערכתי את האומץ של הסופרת לעסוק בנושא שערורייתי שלא דובר בו ולא נכתב עליו והסתקרנתי מאד לקרוא את הספר.

ארבע נשים: דינה, רונית, שילה ונעמה נפגשות בקורס "נשות התנ"ך" באוניברסיטת בר אילן, והופכות לחברות קרובות. יחד הן מחליטות שהן לא רוצות ללכת במסלול הרגיל של חתונה וילדים – הן יהיו שונות, הן יהיו חופשיות. בגלל העובדה שמדובר בנשים דתיות, ההחלטה שלהן אף קיצונית יותר וכמובן גורמת להרמת גבה בסביבתן. הן מכנות את עצמן "האחרות". הבעיה עם התרסות בגיל צעיר היא שהן עתידות להשתנות ככל שאדם מתבגר, ואכן אחת מחבורת האחרות, נעמה, מתחתנת ויולדת תאומות. נעמה, שככל הנראה סבלה מדיכאון מתמשך לאחר הלידה, מתאבדת, ובעקבות זאת החבורה מתפרקת והקשר ביניהן ניתק.

עשרים שנה לאחר מכן, שילה הלר, גיבורת הספר והמספרת אותו בגוף ראשון, היא אישה בת 41 שלא נישאה ולא הרתה מעולם. היא עובדת כמדריכת קבוצות במוזיאון התנ"ך, וגרה בגפה בגבול בני ברק – רמת גן. לפתע היא מקבלת מדינה, מנהיגת חבורת "האחרות", איתה לא דיברה שנים רבות, שיחת טלפון ובו היא מזמינה אותה לביתה. שילה לא סובלת את דינה, ואכן המפגש ביניהן הופך במהרה לוויכוח, ושילה עוזבת את דירתה של דינה בכעס. באותו הלילה דינה נרצחת וכך מתחיל סבב רציחות במהלכו נרצחת גם רונית, עוד חברה ב"אחרות". שילה היא היחידה שנותרה בחיים מהחבורה, והיא מנסה, יחד עם חוקר המשטרה מיכה ירדן, לגלות מי רצח את חברותיה לשעבר.

פסק הדין:
הספר התחיל כמעניין, אך אני מודה שלהמשך פחות התחברתי. הכתיבה היא מעיין מונולוג ארוך ומעט מייגע של גיבורת הספר – שילה. אנחנו קוראים את כל המחשבות המתרוצצות בראשה ואני מודה שלא הצלחתי להתחבר אליה. היא מצטיירת כאישה מרירה, ילדותית, מרוכזת מדי במראה החיצוני שלה ושל סביבתה, היא מקבלת סיפוק ילדותי מן העובדה שלדמות אחרת בספר יש עור פנים בעייתי. צר עולמה כעולם נמלה. דווקא מאישה שבחרה לא ללדת ילדים, הייתי מצפה לפחות שיפוטיות כלפי מי שבחרה כן ללדת, אבל שילה בוחרת להסתכל על ילודה וילדים בכלל באופן חד מימדי, צר ושיפוטי. כאילו כל הנשים שילדו, עשו זאת מאותה הסיבה, כאילו כל הנשים שילדו הן דומות – וכל אמא יודעת שלא כך הוא הדבר. מכיוון שהדמויות האחרות בספר היו משניות מאד, וכמעט שאיני יודעת עליהן דבר – לא הצלחתי לחבב אף אחת מהן.
דירגתי את הספר בשלושה כוכבים משום שאני חושבת שרעיון הרוצח הסדרתי של נשים אל הוריות הוא מקורי ומעניין, ואכן לקראת סופו של הספר העניין שלי בו התחדש. הספר לא הצליח להפתיע אותי, זהותו של הרוצח הייתה ברורה לי, ואני חושדת שהסופרת לא תכננה להפתיע את הקורא כי אם להעביר את אל ההורות שלה ואת רעיונותיה לקדמת הבמה. זכותה כמובן, אבל מותחן פסיכולוגי אפל זה לא.

נועה הולצר

אמא עסוקה לזואי הפעוטה, שמצליחה לגנוב קצת זמן קריאה בין 'הופ' ו'לולי'.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן