כשהבנתי שהספר "דירה בפריז" ממשיך את עלילות דמותה של מדלן גרין, השוטרת/מוכרת הפרחים המופלאה מספרו הקודם של גיום מוסו – "קולו של המלאך" אז עזבתי הכל וקראתי שוב את הספר הקודם כדי להיזכר מה היה לנו שם בעצם.
בספר הקודם מדלן וג'ונתן החליטו לעבור להתגורר במנהטן ולנסות לבדוק האם הזוגיות שלהם תעבוד בעולם האמיתי.
חמש שנים אחרי הספר הקודם….מדלן וג'ונתן נפרדו מזמן ומדלן מנסה לשקם את חייה, לא בהצלחה יתרה.
לאחר שמדלן מבינה שהחיים בניו יורק הם לא בשבילה, היא מחליטה לחזור לאנגליה.
מצבה הנפשי די רעוע והיא מגיעה לפריז בחג המולד לחופשה בכדי להתאושש מהתקופה הקשה שעברה עליה לאחר ששכרה דרך האינטרנט דירת סטודיו בפריז שהיתה שייכת בעבר לצייר שהלך לעולמו בשם שון לורנץ.
מדלן מוקסמת מהדירה ומצב רוחה הקודר כבר עולה פלאים עד שהיא מגלה שהדירה הושכרה גם לגספר, מחזאי אמריקאי סגפן ומתבודד שאוהב לכתוב בשקט שלו והוא לא צפה בראשו תסריט בו ייאלץ לשתף את הדירה עם שוטרת בריטית מרוטת עצבים.
גספר ומדלן מתעקשים כל אחד מסיבותיו הוא, להישאר בדירה ואף אחד מהם לא מוכן לוותר.
גבר ואישה שבגלל טעות במחשב שוכרים לחג המולד את אותו הבית. זה הזכיר מחזה. לא מסוג האינטלקטואלי-ציני שהוא עצמו כתב, אלא משהו עליז יותר. (עמ' 40)
סיפור חייו של האמן שון לורנץ מעורר את סקרנותה של מדלן והשוטרת שבתוכה חייבת לחקור את המסתורין שאפף את האיש הזה.
מדלן מחליטה לעזור לבעל הגלריה ששכר לה את הדירה של שון וגם חברו לשעבר לאתר 3 תמונות שצייר שון סמוך למותו ואין כל זכר להן.
מדלן נשאבת לתוך חקירה מסועפת וגוררת אחריה את גספר האלמותי. שניהם נסחפים לתוך מסכת מפותלת של סודות ושקרים הקשורים למותו וחייו של שון.
החקירה מחזירה את שניהם לניו יורק ושם הם הופכים כל אבן כדי לגלות מה קרה לשון מספר ימים לפני מותו ומה עלה בגורל בנו שנחטף שנתיים לפני כן והוגדר כמת למרות שגופתו מעולם לא נמצאה.
מה עלה בגורל בנו של שון ומה המסר שהסתיר בתמונות שצייר לפני מותו?
אני חושבת שזאת היתה טעות לקרוא את "קולו של המלאך" לפני הספר הזה כי מיד השוותי בין שני הספרים והציפיה היתה מאד גבוהה. את "קולו של המלאך" אהבתי מאד ולכן כל ספר של גיום מוסו שאקרא אחריו
נידון לאכזבה קלה. היה לי מאבק קטן עם הספר "דירה בפריז" כי ההתחלה פחות זרמה לי אבל מאמצע הספר התחלתי להישאב לעלילה ואני מודה שהסוף היה כל כך מרגש שאפילו הזלתי דמעה.
מבחינתי, כל ספר של גיום מוסו הוא יצירת מופת, את דמותה של מדלן גרין אהבתי כבר בספר הקודם, גספר היה קצת מעצבן ובתור איש שמתפרנס מכתיבת מונולוגים, התקשורת הבינאישית היתה ממנו והלאה אבל אפילו הוא הצליח לגרום לי להתאהב בו בסוף העלילה – לקרוא עם הרבה סבלנות, זה ישתלם לכם בסוף.
קריאה מהנה.
