כשניגשתי לקרוא את הספר, ידעתי על מה הוא מספר אך בכל זאת כבר מהעמוד הראשון היה לי קוואצ' בלב.
בלי הקדמות ובלי סיפורים מסביב מתחילה גליה לספר על הטרור שעברה, על מה שחוותה המשפחה שלה. לא מספיק שגדלה בבית ילדים בקיבוץ (יש שיקראו לזה בית יתומים), גם בשעות המעטות שהיו לה עם המשפחה היא לא קיבלה את מה שהיתה צריכה לקבל, אהבה, מילה טובה ובעיקר בטחון. היתה אלימות בבית, פיסית ומילולית שלא כוונה רק אליה אבל היא הוסתרה והסוותה, מי שהיה צריך לזעוק שתק והמשפחה הצטיירה כמשפחה אוהבת כלפי חוץ, בדיוק ההפך ממה שקרה בפועל.
כשהיא רק חשבה לכתוב את הספר, הבושה והאשמה כפועל יוצא מהתעללות ליוו אותה וכמעט שכנעו אותה לא לכתוב את הספר, היא אזרה אומץ אחרי הכל והחליטה לספר את סיפורה לא כדי להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה אלא כדי לספר את הסיפור האישי שלה וכדי לעודד אנשים אחרים להתמודד ולהתלונן על מה שהם חווים.
אביה, עמוס, הצטייר כלפי חוץ וכך גם במשפחה כאדם הומאני, אנושי וטוב ונתן לגליה להרגיש כאילו היא הבעיה, היא זאת שמפריעה ושהוא הקורבן.
היא שיתפה פעולה, לא היתה לה ברירה, היא הסתירה את המכות בבגדים ארוכים אפילו בקיץ ולא סיפרה לאיש מה שהיא חוותה.
את הסבל ניכס עבור עצמו, היא תמיד היתה הילדה הבעייתית שכולם סבלו ממנה, בעיקר אביה. היא מעולם לא קיבלה מילה טובה (אפילו לא בברכה בבת המצווה שלה), את הזמן החופשי עם המשפחה שהקיבוץ איפשר לה היא בילתה אצל סבתה האהובה ריבה (כדי שלא יטרחו להכין ארוחת ערב), אם אביה היה מתעצבן היא היתה אשמה (ילדה בעייתית), היא גדלה במציאות של ילדה מוכה.
היא מספרת על הילדות שלה וכן על יחסיה עם אביה בתור בוגרת, היא הבינה את מה שהיא עברה ושמרה על יחסים קרים עם אביה ושאר המשפחה שידעה ושתקה. בשנים האחרונות ניסה אביה ליצור איתה קשר ולהעביר לה מסר אך כמובן בדרך ששמורה רק לו. גליה סרבה לשתף פעולה עם עמוס והשתדלה להתרחק ממה שעשה לה רע כל השנים, היא בטח לא רצתה לשתף איתו פעולה כשהוא אולי רק מנסה לנקות את מצפונו.
בעדות שכתבה מספרת גליה מדוע החליטה לכתוב את הספר, היא גם מביאה סימוכין לכל מיני מצבים שחוותה מפי מומחים שתומכים בניתוח שלה באשר לילדות שלה ולחוויות הקשות שעברה.
הספר שלפנינו הוא לא עוד ספר, הוא עדות למה שחוותה הכותבת עדות לזוועות שעוד הרבה ילדים חווים ביום יום שלהם. אפשר להתווכח עד מחר אם זה קרה באמת או שעוז סוגרת חשבונות עם אביה, אך זאת לא הנקודה מבחינתי.
העדות הזאת, השיתוף הזה הוא חשוב מעין כמוהו. מספיק שמשהו אחד יאזור אומץ, יתלונן וההתעללות תפסק, דיינו. כל דבר שיביא להפסקת התעללות כלשהי מבורך.
ספר חשוב להעלאת המודעות, גם אם קשה לקריאה, כל אחד יכול לקחת ממנו משהו קטן… חומר למחשבה.
