החיים הם מה שהם. תיכון הוא מה שהוא. אבל מלינדה, כמה שהיא הייתה רוצה שזה יהיה אחרת, היא מה שהיצור עשה אותה.
לפניו, היא הייתה נערה רגילה. לא מקובלת מידי, לא חנונית מידי, אחת מחבורה של בנות שהסתדרו. אבל אז הגיע הערב ששינה הכל, ובשיחת טלפון אחת היא חתמה את גורלה. היא התקשרה למשטרה בעיצומה של מסיבה סוערת. הטעות הזאת עלתה לה בחברים שלה, היא הפכה להיות ילדה מנודה.
ומאז היא שותקת.
הסוד שלה חונק אותה, יושב בגרון שלה. הוא כבר לקח ממנה הכל, והוא לא נותן לה לדרוש את החיים שלה חזרה.
ולאף אחד לא אכפת.
לא לחברות לשעבר, לא לצוות בית הספר שמתעניינים יותר במה קורה בתעודה שלה מאשר בנשמה שלה. אפילו לא ההורים שלה, שלוקח להם זמן להבין שהילדה פשוט לא מדברת.
הספר מלא בהומור, למרות שהוא מסופר מנקודת מבט של נערה דיכאונית. הכתיבה גאונית בעיניי, ממש לא יכולתי להניח את הספר.
אין פה איזה עלילה מדהימה, או נקודת שיא מפתיעה. די ברור מאיפה זה מגיע ולאן זה הולך, אבל הדרך שבה הסופרת כותבת את לינדה פשוט צורב את הנשמה.
אם אי פעם הרגשת שאתה נעלם בין כולם, אם הרגשת שלאף אחד לא אכפת, שאין טעם לדבר
אם אי פעם הרגשת שהחיים לא הוגנים, שדברים לא מתנהלים כמו שהם אמורים להתנהל
אם אי פעם הייתה לך צעקה לצעוק, אבל הרגשת שאין לך קול
הספר הזה יתן לך את המילים.
בנימה אישית יותר, סיימתי את הספר והתחלתי לבכות. כי קראתי אותי, אותי בחטיבת הביניים. אותי שלא מבינה למה החברות שלה מתנהגות אליה ככה, אותי שמרגישה שלאף אחד לא אכפת ואם יום אחד לא אהיה זה לא ישנה.
ולמרות שאני כבר לא נערה ובגדול די עברתי את שלב הדרמה בחיים שלי, קריאת הספר הזה שיחרר אצלי משהו, כאילו מישהו בא ואמר לי שזה בסדר להרגיש, שזאת לא רק אני.
בסוף הספר יש שלושה עמודים של תגובות שהסופרת קיבלה מאנשים במהלך השנים, ואני חושבת שספר שמדבר אל כל כך הרבה אנשים, שמשפיע עליהם, שווה קריאה.
