אני מחשיב את עצמי כאדם שאוהב לקרוא. יותר מזה, כבעל הפרעות קשב, קשה לי לראות טקסט כתוב ולא לקרוא אותו. אבל כבעל אותם הפרעות ממש, יש לי גם הגבלה. קשה לי מאוד עם טקסטים ארוכים. קשה לי כמובן עם ספרים, וככל שהם יותר ארוכים או מייגעים כך קשה לי יותר.
אבל פה ושם יש איזה ספר שמצליח לתפוס אותי. כזה שכבר בפתיחה ראשונה, כבר אני קורא 2-3 פרקים בלי יכולת לעצור. זה לא שאני לא קורא בכלל (אחרת לא הייתי בבמה המכובדת הזו), אבל יש ספרים ויש ספרים. עדיין לא הצלחתי להגדיר לעצמי מה צריך להיות בספר כדי שיתפוס אותי. אבל אחד מאותם ספרים שבהחלט תפסו אותי לאחרונה הוא "גם אני הייתי שם" של יהונתן הרבלין. ולא סתם שהספר תפס. זה גם מסוג הספרים שקשה לעזוב. שלא רוצים שהם יסתיימו. ואז, 2-3 פרקים לפני הסוף, הספר מונח לידי, אני רוצה לפתוח אותו כי הוא מרתק אותי, אבל במחשבה שניה אני משאיר אותו בצד כי אני לא רוצה שהוא כבר ייגמר.
אז על מה הספר? אפשר לומר שהספר מדבר בעיקר על אומץ. על אומץ כפול ומשולש. על האומץ קודם כל לכתוב את הספר. לכתוב ולתאר משבר נפשי זה משהו קשה מאוד. לא בטוח אם כשעושים את זה בגוף שלישי זה קשה יותר או קל יותר (יש שיגידו כך ויש כך) אבל בניגוד לספרים רבים שנכתבו כחלק מהליך טיפולי, כאן הסופר לא מתבייש גם לכתוב את זה. ולא רק זה, הוא מתאר למעשה חלקים נרחבים מהתהליך עצמו.
וזה לא האומץ היחיד בספר. אומץ לא פחות גדול לדעתי הוא התיאור של המסע בדרום אמריקה. מסע של חודשים ארוכים, לבד. זה לא שהמחבר או המספר הוא היחיד שעשה זאת, אך עדיין לעזוב הכל מאחור ולנסוע לבד זה קשה מאוד לדעתי. לי בטח אין את האומץ לזה.
כך או כך, הספר מחולק לסירוגין באופן פרק אחד מתאר את המסע של הגיבור, "יער", בדרום אמריקה לאחר השחרור מצה"ל, ופרק שמתאר את שיחתו עם הפסיכולוג, כשרובה ככולה עסוקה בתיאור שירותו הצבאי כלוחם בגדס"ר נח"ל (אומץ, כבר אמרנו?), כשבסיום הספר מגיעים לימי מבצע צוק איתן ולאובדן של חבר קרוב. הפוסט-טראומה מהקרב הזה יחד עם השבר מהאובדן הגדול הם למעשה הטריגר של הספר, של הסיפור ושל המסע כולו.
התיאורים החיים הן של הקרבות, הן של ספת הפסיכולוג (שהלוואי וכל המטפלים למיניהם היו כאלה), והן של הטיול, הם תיאורים כל כך חיים ומציאותיים שלמרות שלא זכיתי להיות בשני המקומות הללו המחבר הצליח דרך המלים להעביר לי תיאור חי ומדוייק של המציאות וממש להכניס אותי פנימה.
אני כבר רואה את אלה שאומרים למראה הספר "אין לי כח לעוד ביוגרפיה צבאית", או "למה שוב פוסט-טראומה?", אבל זה מקרה אחר. כאן לא מתארים את הבעיה ואת התסמינים. כאן מתארים נכנסים לתיאור המלא של איך נהייתה הטראומה ואיך יוצאים ממנה. זה בסופו של דבר ספר טיפולי, ספר מסע וספר בגרות והתמודדות גם יחד. וישראלי. הכי ישראלי ועדכני שיש.
