כאשר סיימתי לקרוא את הספר הזה התקשיתי מעט לכתוב עליו סקירה, כמעט כל מה שאכתוב עשוי להוות ספויילר, ועל כן השתדלתי מאוד להיות זהירה . עם כל זאת הרגשתי צורך להפיץ את המודעות לספר המיוחד הזה, שלדעתי לא קיבל מספיק פרסום והערכה.
יש ספרים שמעבר לעלילה שלהם מביעים את קולם של האנשים שהחברה לא מספיק מכירה או לא מספיק נותנת להם במה.
הספר הזה נותן את קולם של הילדים עם אבחנת האוטיזם, הוא מתאר את צורת החשיבה המיוחדת שלהם, את צורות ההתנהגות האופייניות להם, ולכן מצאתי את הספר הזה חשוב ומיוחד.
ג'יני היא ילדה עם אבחנת אוטיזם. מגיל 9 היא כבר הספיקה לעבור בין מספר משפחות אומנה, עד שהגיעה לבית הכחול, למשפחת מון, ולהורים – להם היא קוראת "אבא ואמא לנצח".
כשג'יני כבר בת 13, ונמצאת תקופה ארוכה בבית הכחול נראה כי הכל מסתדר, אך היא עדיין מוטרדת מאוד מהבובה התינוקת שלה. היא מנסה להסביר לכולם כי בובת התינוקת נשארה בבית הישן, והיא חייבת לקחת אותה כי אין מי שיטפל וידאג לה , אך נדמה שאיש לא מקשיב, לא מאמין לה ולא מבין אותה.
כאשר אמא שלה לנצח בהריון, והוריה עסוקים בהכנות ללידה ותוך כדי מנסים להכין גם אותה בעזרת הפסיכולוגית שמלווה אותה לאורך כל הדרך, מרקם היחסים בבית הכחול משתנה , וג'יני כבר לא בטוחה שהוא יישאר הבית שלה לנצח.
לאורך הספר נחשפת דמותה המיוחדת של ג'יני, הספר מסופר מנקודת המבט שלה, וכקוראים אנו חווים איתה את התחושות שלה, את הקיבעון המחשבתי, את התסכול, את תחושת החרדה והדאגה, את הלחץ משינויים ואת תפיסת המציאות המיוחדת שלה.
הספר מסופר כיומן לא כתוב – יומן מתוך הראש של ג'יני, הוא מתוארך אפילו ברמת השעות והדקות. העלילה והחוויות המתוארות בו מרגשות, לעתים כואבות ועצובות, ולעתים שמחות. מצאתי עצמי במהלך הספר צוחקת, דומעת ומתוסכלת יחד עם ג'יני.
כשסיימתי את הספר המיוחד הזה, הוא גרם לי לחשוב על אותם ילדים והורים החווים את האתגר הזה מדי יום ביומו, ועל כן אני חושבת עד כמה הספר הזה חשוב לכל אדם.
לסיכום – ספר מקסים וחשוב על ילדה מתוקה שרואה את העולם קצת אחרת.
