בשנות ה-90 של המאה הקודמת, כשהייתי נערה מתבגרת, עשיתי הפסקה של שנים רבות מקריאה. מילדה שהייתה תולעת ספרים ושצעדה פעמיים בשבוע לספריה העירונית, הפכתי למתבגרת משועממת שאיבדה כל עניין במילה הכתובה. הרבה יותר מעניין היה לשכב על חוף הים – למשל. כשהייתי בצבא השאילה לי אחת מהבנות ששירתו איתי את הספר 'שירת הסירנה' של עירית לינור. נשביתי בקסמה של טלילה וחדוות הקריאה חזרה אליי. מאז לא הפסקתי לחפש ספר כזה: מקורי, מצחיק, שנון ומושחז עם גיבורה שאוכל להזדהות איתה, ולא ממש מצאתי. היו פה ושם ספרי מקור שאהבתי אך אף אחד מהם לא היה עבורי כמו שירת הסירנה. כשיצא הספר 'בעלי לא בבית' פספסתי אותו לגמרי ואיכשהו הוא לא מצא את דרכו אליי. באיחור של יותר מ-4 שנים הגעתי אליו, והפעם לשמחתי הרבה מצאתי שוב את הסירנה שלי שהלכה לאיבוד.
גיבורת הספר היא אישה חסרת שם בת 45, היא עורכת דין בכירה לענייני מס ועובדת באחד המשרדים היוקרתיים בתחום. היא התגרשה לאחרונה מעמנואל, בעלה, שעזב אותה עבור דינה – אישה שמבוגרת ממנו בשבע שנים. לשניים יש שני ילדים מתבגרים: מיכאלה ועומר. אם חשבתי שאני עומדת לקרוא על סיפור גירושים ושברון לב – הרי שטעיתי. מדובר באישה די קרה, מחושבת, חכמה ומבריקה, שלא מצטערת יותר מדי על אובדן בעלה. ההיפך אפילו, היא שמחה שלא תאלץ יותר לשכב איתו ולהעמיד פנים שהיא נהנית. אמא שלה היא שחקנית עבר מפורסמת והקשר ביניהן מורכב יותר מקשר רגיל של אמא ובת, כי לאמא שלה יש אישיות נרקיסיסטית, כזו שמאפילה על בתה, על בעלה ועל כל הסובבים אותה. היא מנהלת רומנים על ימין ועל שמאל, ובאופן מקרי אחד הרומנים שלה הוא עם יוסף צימרמן. יוסף הוא אביו של אביב צימרמן, אחד הלקוחות הגדולים ביותר של הגיבורה שלנו, וגם מושא תשוקתה החדש.
הספר נכתב בפרקים קצרים וקצב הכתיבה היה מהיר ותזזיתי. הגיבורה הצליחה להכניס אותי עמוק לתוך עולמה. והעולם שלה הוא עולם של בגדים ממותגים ויוקרתיים, דייטים עם גברים שקרנים, ילדים עם התפרצויות זעם של גיל ההתבגרות, אמא שלא מפסיקה להביך אותה, אבא לא נוכח, והניסיון לנווט כל הזמן בין קריירה ואימהות, שהוא אחד הקונפליקטים הגדולים ביותר שכל אישה (כמעט) נאלצת להתמודד איתו. אהבתי מאד את הגיבורה חסרת השם של מירב הלפרין, הזדהיתי איתה לפרקים וצחקתי איתה בקול רם. במיוחד אהבתי את התעוזה שלה לומר את מה שכולנו חושבים אבל לא מעזים לומר, ולכבס את כל הכביסה המלוכלכת שלה בחוץ.
פסק הדין:
סוף סוף הגיע הספר שלו חיכיתי זמן רב והוא היה הספר הנכון בזמן הנכון. כבר שנים שאני מחכה לספר שיצחיק אותי עד דמעות עם גיבורה שנונה וחדה שאוכל להזדהות איתה. בין כל הצחוק הזה יש גם לא מעט תובנות ויש גם עצב, ואפילו הסבר מדוע הגיבורה שלנו הפכה בעצם להיות מה שהיא. מדובר בספר מרענן, כתוב היטב, סוחף וכייפי שנקרא במהירות של 160 קמ"ש לשעה, והחיסרון היחידי שלו מבחינתי הוא שהיה קצר מדי.
