ביום הולדתה ה-42 סופי בלום חושבת שהיא נמצאת במקום טוב בחיים: יש לה בעל ונישואים מאושרים, הבת שלה לומדת בפריז, יש לה חברות טובות ותומכות והיא הצליחה להתגבר על קשיים רציניים (דיכאון לאחר לידה וויתור על החלום הגדול להיות פסלת). לרגע אחד היא לא האמינה שהחיים יצחקו עליה ושדווקא ביום הולדתה היא תגלה כי בעלה האהוב הוא בוגד סדרתי שניהל מתחת לאפה סטוצים ופרשיות אוהבים במהלך רוב שנות נישואיהם. היא גם לא האמינה שהחברות שלה לא כל כך נאמנות כמו שהיא חשבה ושהבת שלה לא כל כך תמימה כפי שהיא קיוותה שהיא.
בהחלטה ספונטנית – לאחר שיחה לא ארוכה במיוחד עם בעלה – היא מחליטה לנסוע לפריז לבת שלה ולעזור לה להתמודד עם בעיה משל עצמה. היא אורזת מתוך ידיעה שאין בכוונתה לשוב לבית ולחיים שלה כפי שהכירה עד כה. בצרפת היא תצא למסע לגילוי עצמי – מי זו סופי? מה היא אוהבת? מה היא רוצה? עם מי היא רוצה להיות? מעכשיו היא נמצאת בראש סדר העדיפויות שלה ולא הסובבים אותה. היא תגלה את עצמה ואת המיניות שלה, תחווה חוויות חדשות ותגשים את חלומה הגדול – לחזור לפסל.
בדרך היא תפגוש אנשים מוזרים, אוונגרדיים והזויים שחלקם יהפכו לחברים טובים ולמורי דרך.
דעתי על הספר:
הכתיבה של ליסה בר טובה מאוד. ניכר כי היא מבינה גדולה באמנות ואף אוהבת לכתוב עליה. למדתי המון מהספר על פיסול ונהניתי מהסיפורים המצורפים על פסלים ואמנים מוכרים. יכולת התיאור המופלאה של בר עשתה לי חשק לנסוע לכפר בצרפת ולהישאב לחיי הפשטות והרוגע.
גם דמותה הראשית של סופי טובה. היא אישה חזקה שמחליטה להתוות את הדרך שלה בתנאים שלה. היא כמו עוף החול, קמה לתחייה מחדש מן האפר בגרסה טובה ומשופרת יותר. אהבתי שאחד התנאים שלה להמשך הוא לא לפגוע באחרים. שהיא לא שוכחת את אלו שנפגעים מהבגידה (בן/בת הזוג והילדים) ושהיא לא עושה לאחרים מה שעשו לה על אף הפיתויים הרבים. למרות זאת היה לי קשה להתחבר אליה. היא לא נראתה לי מספיק זועמת והרגיש לי לא מציאותי לברוח ככה מהחיים שלך במקום להישאר ולהתמודד. כמו כן, לקראת אמצע העלילה היה עומס רב בהתרחשויות שאת חלקן לדעתי ניתן היה לקצץ.
בר משרטטת בספרה תמונה מלאה של הבגידה ולא תיאור שטחי וחד מימדי. היא מתארת בהרחבה את הנבגדת אבל גם את הצד של הבוגד ולא מנסה לתרץ את הבגידה ולהעביר אותה הלאה. הבגידה משפיעה על סופי עמוקות. היא תמיד תהיה שם ותתווה את המשך דרכה. מה שנקרא מעז יצא מתוק.
