Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
בלי מסיכה
קטגוריה:
תגית:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2021
מס' עמודים: 300
"ערב אחד בסוף אחת הארוחות שאלתי את שוש אם אני יכול לקרוא לה אמא. 'מה?' היא שאלה, עושה עצמה כאילו לא שמעה טוב. 'אני יכול לקרוא לך אמא?' שאלתי שוב והפעם עם קצת פחות ביטחון. הלחיים של שוש האדימו. היא חיבקה אותי כל כך חזק שהפעם הרגשתי לא רק את החזה הגדול שלה על הפרצוף שלי, אלא גם את הדמעות שלה שזלגו עליי." אמרו לו שהכי כדאי שיישאר בתחום הרדיו כי הוא כל כך מוכשר ויש לו קול נהדר, אך עופר דומינגז החליט לשלוח את ידו גם בכתיבה. בכנות נוגעת ללב השלובה בהומור משולח רסן הוא מספר על הצל הכבד שהטיל מותו של אביו על הילד הצעיר לימים, על העוני והדלות שהיו מנת חלקו בשנות חייו הראשונות, על חוויות משעשעות ומטלטלות בקיבוץ הצפוני שבו גדל כילד חוץ ועל מסעו האישי בעולם לכינון זהותו. הספר מספק הצצה חצופה על הדינמיקה הסוערת המתחוללת בתעשיית הבידור ושזורים בו סיפורים סוחפים על עולם הרדיו והטלוויזיה, על שרקנים, על מכונית מדברת וגם על יום עצמאות אחד בלתי נשכח. בלי מסכה הוא סיפורה של ההוויה הישראלית-תרבותית משנות השבעים של המאה הקודמת ועד ימינו, אך הוא גם סיפור השראה על ילד אחד בעולם הגדול, שבגישתו הייחודית לחיים הצליח לכתוב את הסיפור שלו מחדש. עופר דומינגז, איש רדיו זה עשרים וחמש שנה, נשוי ללילך ואב לאוהד, רומי ואמה.

בספרו בלי מסיכה, מספר עופר דומינגז את סיפור ילדותו הקשה בפתיחות ראויה לציון ובציניות שגרמה לי לצחוק.

כשהוא היה ילד צעיר הוא התייתם מאביו, אחותו הגדולה התחתנה והאמצעית עזבה את הבית. הוא נשאר לגור עם אימו בבית עמידר פשוט בקריית אתא. אימו עשתה ככול יכולתה לתת לו את מה שהיה צריך, היא שטפה רצפות וכלים, היא עשתה את כל מה שהיא יודעת אבל לעופר היה בקושי אוכל לאכול וקנו לו נעליים אחת לשנתיים כשלא היה מנוס.
עופר סבל מהילדים בכיתה, הרגיש נחות מהם ומה שהציל אותו היה פרוייקט לעזרה לילדים במצבו, הוא עבר לקיבוץ סאסא שם זכה לבגדים ראויים, סנדלים שצריך, חינוך טוב, טיפול צמוד ושלוש ארוחות ביום!

הוא התאקלם בקיבוץ, התנתק ממשפחתו שלו מאחר ולא באו לבקר אותו קיבל משפחה מאמצת ונכנס לשגרה טובה ובטוחה עד שהוא שוב נעזב…

ככה הוא התגלגל עד שהתגייס לצבא וגם זה לא בקלות, שום דבר לא בא לו בקלות. בהתחלה לא רצו לגייס אותו בגלל בעיות בריאות ובשל העובדה כי הוא בן יחיד, הוא התעקש והתגייס בסופו של דבר שם מילא תפקיד של מפקד טנק .
קצת לאחר שהשתחרר הוא הכיר מתנדבת שוודית בקיבוץ שנסע בעיקבותיה. היחסים שלהם עלו על שרטון והוא חזר לארץ.

כמה גילגולים לבחור אחד…. המון! הוא עשה כמה תפקידים בקיבוץ, הוא עבר בין דירות, בין ערים שונות, בעיסוקים שונים, הוא לא מצא את מקומו.
מי שישבה אותו היתה לילך שהיתה מעריצה שלו מהרדיו. הם הכירו והתחתנו, הם עברו לא מעט יחד, ילדו שלושה ילדים ובעיקר אהבו אחד את השניה.
המשפחה של דומינגז היא כל עולמו. הוא גדל לבד, בלי אבא עם אמא שלא ממש גידלה אותו וכשהקים משפחה משלו היא היתה הכל בשבילו.

לא סתם דומינגז קרא לספר שלו בלי מסיכה. הוא כתב את סיפור חייו מבלי ליפות את הדברים, הוא כתב אותם כמו שהם רק עם המון הומור מה שהופך את הספר למעניין, לצבעוני ולמשעשע.
נהנתי לקרוא את סיפור חייו גם בזכות ההומור העצמי שלו והרבה בזכות העובדה שהוא שיתף את הקוראים בסיפור אישי שלו, בסיפור אמיתי. הוא יכל בקלות להידרדר ולהגיע למקומות אפלים והוא בכל זאת היה חזק וגם היה לו מזל שהוא התגלגל והגיע לאן שהגיע בעיקר בזכות עבודה קשה והתמדה.

ממליצה לכם לקרוא את הסיפור של דומינגז, לקבל השראה, להנות ועל הדרך לעזור לילדים בסיכון שכן דומינגז יעביר את הרווחים מהספר לבית אליעזרקי – בית ילדים לסיכון.

 

שרון בצלאל

אמא לשלושה, אין לי דקה לנשום אבל בולעת ספרים כאילו אין מחר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן