אנני מארלו היא רווקה בת 27 שמתגוררת בלוס אנג'לס ועובדת כעוזרת רופא.
כאשר אסון כבד פוקד את משפחתה, אנני מחליטה למכור את דירתה ולחזור לבית ילדותה בסיאטל, שם היא מנסה לאסוף את השברים ולהתגבר על האבל הכבד שאופף את חייה הבודדים אבל היא יודעת שהיא לעולם לא תוכל להיות שוב שלמה כמו קודם והצלקות שהותירה בה הטרגדיה המשפחתית ילוו אותה לנצח.
בת דודתה של אנני מציעה לה לנסות לחזור למקום בו היא הרגישה מאושרת ואנני נזכרת באושנסייד, עיירת חוף שם היא נהגה לבלות עם משפחתה בחופשות הקיץ.
אנני מאמינה שמול האוקיינוס היא תצליח למצוא לפחות מעט משלוות הנפש שכל כך חסרה לה ובהחלטה של רגע היא אורזת תיק ונוסעת לנוח בעיירה אושנסייד.
באושנסייד אנני מלאה בזכרונות ילדות מאושרים ואף מוצאת את הבית ליד הים בו היתה המשפחה שוהה בחופשות הקיץ, הבית הזה היה המקום השמח שלה, המקום בו היתה מאושרת באמת.
אנני הרגישה שהגורל מכוון אותה לעבור לאושנסייד, היא היתה זקוקה להתחלה חדשה ולא היה אכפת לה לעשות זאת בעיירה הנידחת הזאת.
אנני שוכרת למשך שנה את הבית על החוף שבו היתה מתארחת עם הוריה מבחורה בשם מילי, היא מוצאת עבודה כעוזרת רופא ואף נתקלת בסת' קיטון, בחור גדול מימדים עם לב ענק שראה אותה לראשונה לפני 13 שנה ומעולם לא שכח אותה, קיטון היה מאוהב אז באנני שלא זכרה אותו והוא נהג לצייר אותה באובססיביות בתקווה שיום אחד היא תחזור לעיירה.
מבחינתו הם היו כמו "היפה והחיה" והוא קיבל עכשיו הזדמנות שניה לנסות להתקרב לאנני והוא לא התכוון לפספס אותה הפעם.
קיטון הוא צבעי ואמן וגם לא דברן גדול אבל בשתיקות שלו הוא אומר יותר ממה שכל בן אדם נורמלי היה מביע במילים.
אנני תפתח את לבה לאנשי העיירה ותלמד דבר או שניים על חברות אמת, אהבה, נתינה, חסד והרבה רחמים.
לפני מספר חודשים קראתי לראשונה ספר באנגלית של דבי מקומבר שנקרא: A Girl's Guide to Moving On וכמו שאומרים: הצצתי ונפגעתי.
אהבתי מאד את כתיבתה היפה והמרגשת של דבי מקומבר והיא נכנסה לי מיד ללב.
גם הספר הזה היה מקסים ורומנטי, אהבתי מאד את דמותו הרגישה והסגפנית של קיטון, אהבתי את דמותה הרחמנית של אנני אבל יותר מכל אהבתי את דמותה של מילי, היא היתה עוקצנית, משעשעת והדמות שלה עברה לא מעט תהפוכות במהלך העלילה.
התענגתי על כל מילה בספר הזה, לא ציפיתי לפחות מזה מדבי מקומבר הנפלאה – לטוס ולקרוא.
קריאה מהנה.
