בימים ההם בזמן הזה
לרוב אני נהנית לקרוא ביוגרפיות אשר פותחות בפני צוהר לתרבות ופולקלור אתני. הספר "בימים ההם בזמן הזה"- רובו נוגע בעבר ומיעוטו בהווה. אהבתי יותר את החלק הראשון.
הסופרת יפה גואטה עלתה מאיראן בגיל 7 ואוצרת בספרה זה את חוויותיה כילדה ונערה . התיאור המשמעותי ביותר הוא ההכנות לחתונה יהודית . החתונה של אושרת מתקיימת בחופזה. מדוע? קראו בספר… בבוקר הקודם לחופה הוצגה בפינת החצר על שטיח הנדוניה. נדוניה שימושית: שתי שמלות לחורף אחת לימים חמים, שמיכה, שני סירי נחושת נוצצים, שמיכת פוך זוג ערדליים, 4 כפות כסף ומצקת. כל מה שכלה צריכה באופן בסיסי. בבוקר האירוע מרחו כמות נדיבה של חינה על ראשה והוליכו אותה לבית המרחץ . פלומות שערה נמרטות במיומנות. הכלה טובלת בבית המרחץ כשקולות הצהלולים נשמעים ברקע. כפות רגליה מוברשות בקלח תירס יבש לאחר טבילתה לובשת שמלה בהירה . חמותה צופה בפנים חתומות מהצד, מתבוננת בכלתה החדשה. על תקרובת עמלות הנשים. הטלית נפרסת מעל החתן והכלה אולם אז…. קורה דבר מפתיע….
חייהם של משפחתה של יפה היו לא פשוטים. אביה היה חומק מביתו אל רחובות העיר אולי ימצא עבודה להביא מעות לכלכל את משפחתו. הבנים היו הולכים לבית הספר ומשלא רצה אחי הקטן ללכת לבית הספר, היו מילות השכנוע כי כך ירוויח ארוחה חמה ( סופקה ע"י הג'וינט) משכנעות אותו לשוב לבית הספר.
אין ספק שחכמתן של הנשים היתה רבה. האם ההריונית הלכה לשוק לחפש עריסה לתינוק העומד לצאת לאוויר העולם. אולם כספה לא היה די מלרכוש את הפשוטה ביותר. ברוב חכמתה, נעצרה ליד משאית שפירקה ארגזי אופניים ונטלה משם שאריות עץ אומיד הנר בנה לה עריסה טובה תמורת פרוטות וארוחה חמה.
לאביה ואמה לא היו הרבה ימים שהסבו להן אושר. הם עמדו להשיא את בתם השניה והחליטו כי יש להנציח את המאורע ע"י צילום משפחתי. לבושים במיטב המחלצות הגיעו לצלמנייה. הצלם ניסה להעמיד את בני המשפח באור טוב ומשלא הצליח , לחה האם את המושכות לידה הציבה את ילדיה בסדר מופתי עם הוראות ברורות. וכך נותרה מזכרת לכל אחד מבני המשפחה, אותה נתנה ביום חתונתם.
עונג צרוף להמשיך ולקרוא על מנהגי היהודים האיראניים ועל חכמת הנשים.
