בוערים – סקירה של נוי פישמן

בוערים הוא אחד מהספרים שאני שמחה שיצא לי להיתקל בהם בחיי, כי הם ללא ספק השאירו בי את חותמם. מדובר בספר הביכורים של גל חרמון, שלא מראה לרגע שמדובר בספרו הראשון. הספר מסקרן, החל מהכריכה האותנטית (שנוצרה מתמונה אמיתית), ועד לכיתוב על הכריכה האחורית שעושה גם הוא חשק.
מדובר בספר אמיתי, הוא מספר על החיים בגליל, ונראה שהחיים הללו היו יכולים להיות החיים של כל אחד מאיתנו אם היינו גרים שם.
יוני הוא בחור צעיר וחברותי, שגר בבית קטן ליד אביו. הוא סובל מפוסט טראומה לאחר תקרית לא נעימה שקרתה לו בצבא. אך בכל זאת הוא מנסה לחיות את חייו טוב ככל האפשר. חייו מתערבבים עם שתי בנות, ליאת ושני. את ליאת הכיר בטיול ארוך שעשה אחרי הצבא, היא, אמריקאית שעלתה ארצה, התחברה אליו במהירות והשניים הפכו לידידים טובים. את שני יוני הכיר כמה שנים לפני, בצבא, כאשר הוא היה הלוחם והיא חובשת, והוא הגיע אליה כדי לבקש עוד תרופות לשטח. הוא נשאר בקשר טוב עם שתיהן ושתיהן לא מכירות האחת את השנייה.

ליאת מכירה את אורי, או אודי (אם תקראו את הספר תבינו למה כתבתי זאת), והשניים מתקדמים מהר, מתחילים לצאת, עוברים לגור ביחד, וליאת אפילו נכנסת להריון. אבל כל זה מהיר מידי בשבילו – אז הוא בורח להודו ומשאיר אותה לבד. כך ליאת מוצאת את עצמה עם יוני, אחרי הלידה היא גרה אצלו, חיה איתו, והוא עוזר לה בכל מה שהיא צריכה עם התינוקת. הוא הופך לאבא של התינוקת – איילת, ומרגיש שהיא ממש הבת שלו.
השניים גרים בגליל, ממולם גבעה ובה כפר ערבי. בכפר הערבי מפעילים בכל ערב מוזיקה בעצמה גבוהה עד כדי כך שאיש מבני הבית לא מצליח להירדם. כך קורה במשך חודשים. והמשפחה הקטנה כבר לא יודעת מה לעשות יותר. במקביל, שני חוזרת לחייו של יוני, והוא שוב מתחיל להיפגש איתה ולהתראות עמה.

כך הספר ממשיך, הוויכוחים של יוני עם ליאת מתגברים, הוויכוחים של שניהם עם הכפר הערבי ממול מתגברים אף הם. וללא ספק משהו פה צריך להשתנות.
הופתעתי מאוד מהסוף ומהדרך שבה יוני פותר את העניינים, ובעיקר מהסיפור שמספר איך לילדה אחת קטנה יש בסופו של דבר כל כך הרבה הורים.
הספר מקסים בעיניי, הדמויות כל כך עגולות ומלאות באופי, כל אחת באופייה שלה. לכל דמות את המחשבות שלה ואת הדעות שלה, ואותן הסופר מצליח להעביר בצורה יוצאת דופן. היו קטעים בספר שממש צחקתי מהמחשבות של יוני, מכך שהן כל כך אמיתיות וחסרות בושה. אותן מחשבות בדיוק שעברו לי בראש בזמן קריאת הספר. אהבתי אותו, אהבתי את ליאת, ואהבתי את שני.

אני חייבת להוסיף מילה גם על הכתיבה של הסופר. הכתיבה משובחת והעריכה גם כן. הספר כתוב בצורה כל כך יפה, מלא בתיאורים נעימים, אך לא מעיקים, פשוט קולע. הוא גורם לספר לזרום והדפים פשוט מתקדמים במהירות בלי שארגיש. הסופר משתמש בשפה גבוהה בחלק מהמקומות, אבל יודע להעניק לכל דמות את האופי האישי שלה ואת הביטויים המייחדים אותה. חשוב לציין כי כל הספר מסופר מנקודת המבט של איילת, התינוקת הקטנה, ושזה גם כן דבר שמאוד מעניין בספר, כלומר איך הסיפור של הוריה סופר לה, ואיך היא מעבירה אותו אלינו מזווית הראייה שלה. לגבי העריכה של הספר, זה נראה כאילו הצירוף בין הסופר ובין עורך הלשון הייתה מושלמת. עורך הלשון הבין את הסגנון של הסופר ופשוט המשיך איתו באותו הראש בדיוק.

קצת הצטערתי שהספר נגמר כי מאוד נהניתי ממנו, אבל אני אחכה בסבלנות לספר הבא.