כשאני בוחרת ספר לקריאה, אני בוחרת ספר שמעניק לי הזדמנות להתנתק מהמציאות שבה אני חיה ולצלול ליקום חלופי של דמויות שאני לא מכירה. אם הספר טוב – אני נקשרת לדמויות ואוהבת אותן, ואם הספר אינו לטעמי – אז לא. הספרים הכי טובים בעיני הם דווקא אלה שההתאהבות בדמויות היא לא מהירה, אלא איטית. וזה מה שקרה לי בספר 'בגנו של עוג'. בתחילה סלדתי מהדמות הראשית – אדל, ולא הבנתי אותה עד הסוף. לאחר מכן הסלידה הפכה לרחמים. כשלמדתי להכיר את אדל טוב יותר נקשרתי אליה, הבנתי אותה ובסופו של דבר היא נכנסה לליבי ללא רצון או הכנה מוקדמת. אדל הצליחה להישאר במחשבותיי וחדרה לי אל מתחת לעור.
למי שמתבונן מבחוץ נראה כי חייה של אדל מושלמים: היא יפה, מושכת, רזה, נשואה, יש לה בן קטן ומתוק, היא גרה בדירה יפה ומטופחת בפריז ועובדת בעבודה מעניינת כעיתונאית. אבל אדל אינה מאושרת, אדל מכורה. וכמי שמכורה היא עבד להתמכרות שלה. ההתמכרות שלה מנהלת את חייה: היא משקרת, מרמה, בוגדת, נוטשת והיא עושה כל מה שהיא יכולה בכדי להסתיר את ההתמכרות שלה מבעלה ומכל הסובבים אותה. היחידה שיודעת היא חברתה היחידה לורן, שמדי פעם היא משתמשת בה כתירוץ להיעדר מהבית. הסוד הגדול שהיא חיה אתו מכלה אותה לאט לאט מבפנים עד שאינה יכולה עוד. התמכרות למין בשונה מהתמכרות לאלכוהול או לסמים, נושאת איתה צד נוסף של בושה ושל שנאה עצמית, במיוחד כשאת אישה ולא גבר. ובדומה להתמכרויות אחרות היא שואבת ממך את כל מה שיש בך ומנהלת אותך.
הספר נכתב בגוף שלישי כשחלקו הראשון של הסיפור מתרכז באדל. הניתוח הפסיכולוגי שעשתה הסופרת לדמותה של אדל הוא מושלם. הספר אמנם עוסק בעיקר בהתמכרות שלה למין אך נראה שהיא סובלת מבעיות רבות. היא עייפה כל הזמן, שום דבר לא מסב לה עונג, היא תלותית מאד, היא לא מפסיקה לפחד, היא סובלת מהפרעת אכילה ואינה אוכלת שעות רבות ולעיתים אף ימים, ולטעמי אף סבלה מדיכאון אחרי לידה שלא אובחן. בחלקו השני של הספר מתרחש אירוע שיוצר תפנית בחייהם של אדל ורישאר, ואז אנחנו מכירים טוב יותר את דמותו של רישאר ומבינים יותר את התנהגותה של אדל (גם אם לא מצדיקים אותה). היחסים ביניהם עוברים שינוי מהותי ונראה כי הסופרת ממוטטת את החומות שאדל בנתה בכדי להגן על עצמה, חומה אחרי חומה, עד לסוף הבלתי נמנע.
פסק הדין:
כשסיימתי את הספר הבנתי מדוע הוא משך אותי מלכתחילה ואהבתי את האומץ של הסופרת לעסוק דווקא באישה מכורה ולא בגבר. חשוב לציין שלא מדובר בספר אירוטי – למרות שהדמות הראשית מכורה למין, תיאורי המין שקיימים אינם רומנטיים או מפתים בשום צורה, הם נועדו להסביר את דמותה של אדל לקורא. כתיבתה של הסופרת שונה מכל מה שהכרתי והיא מיוחדת במינה. היא כותבת בקצרה, באדישות ושומרת על מרחק אך בו זמנית היא חודרת וחסרת רחמים. לא הצלחתי להפסיק לקרוא את הספר גם כשרציתי, הוא פשוט לא הניח לי. זה לא ספר שמתאים לכל אחד, אבל אם הצלחתי לסקרן אתכם אז בקשתי אליכם היא פשוטה: תקראו אותו.