אנחנו לא שייכים לאף אחד, ואף אחד לא שייך לנו.
בילאל השאם הוא גבר ממוצא פקיסטני שמתגורר עם אשתו מרים בכפר אנגלי קטן שנקרא: אחרית בבל.
כאשר אמו האהובה של בילאל עומדת למות היא מבקשת מבלאל רק דבר אחד: להחזיר לו את האמונה שלו בדת האיסלאם ומשאלתה האחרונה היא שבילאל יבנה מסגד במקום מגוריו ויראה לשכניו הנוצרים את היופי מאחורי דת האיסלאם.
בילאל שאמו גידלה אותו לבדה מרגע שנולד, רוחש כבוד עמוק כלפיה אבל המשאלה שלה גורמת לו לאי נוחות והוא מעדיף להתעלם ממנה אבל מתייסר בלבו עם עצמו.
סכינה, אמו של בילאל שהתגוררה בבירמינגהם, לא אהבה שבנה מתגורר באחרית בבל, היא לא אהבה שהמקום מלא באנשים לבנים והוא כל כך קטן שכולם שם מכירים את כולם אבל בילאל אהב לחיות שם ולאחר מותה הוא נותר מבולבל ונשאר בלבו חור עמוק, הוא לא ידע אם הוא מרגיש קשר עמוק לאלוהים או לאמו ועד כמה רחוק הוא מוכן ללכת בשם האמונה הדתית העמוקה של אמו ובאמת לבנות מסגד באמצע הכפר שלו.
חצי שנה עברה מאז מות אמו ובילאל עדיין מרגיש טלטלה רגשית חזקה.
הוא ומריאם מאד מעורים בקהילה בכפר וגם מאד אהובים אבל מה יגידו התושבים אם בילאל אכן יחליט לבנות מסגד באמצע הגבעות הירוקות של הכפר?
באחת האסיפות של התושבים, בילאל מטיל את "הפצצה" שהוא רוצה לבנות מסגד בכפר וכולם נסערים מהרעיון הקיצוני הזה שנחת עליהם כמו רעם ביום בהיר.
הם לא רוצים ברקע את רעש המואזין שקורא למתפללים לבוא להתפלל חמש פעמים ביום ושיפר את השלווה והפסטורליות שהורגלו אליהם.
בילאל צריך להתמודד עם העובדה שדודה שלו הקשישה עברה להתגורר איתם, שהגרוש של אשתו נכנס שוב לחיים שלהם ועכשיו הוא גם צריך למצוא מספיק מוסלמים שיבואו להתפלל במסגד שספק אם הוא יצליח לממן את הבנייה שלו ולקבל אישור להקים אותו בכפר.
הדיעות בכפר חלוקות, חלקם בעד בילאל ומשפחתו ורובם חותמים על עצומה נגדם אבל מה יעלה בסופו של דבר בגורלו של המסגד והאם בני המשפחה ישארו במקום ירוק אך לא נעים בו הם אינם רצויים?
עלילת הספר משקפת את החיים האמיתיים ו"המסגד" בעלילה הוא סוג של מטפורה לגזענות שאנשים שונים מכל הצבעים, העדות והמינים חווים ברחבי העולם.
אנשים יכולים לחיות באידיליה עם אנשים אחרים סביבם כל עוד כולם שומרים על צביון אחיד אבל ברגע שמישהו סוטה מהנורמה ומהחוקים שהחברה קבעה, פתאום כל המסכות נופלות והפנים האמיתיות מתגלות.
הכפר בעלילה הפך למגדל בבל שקורס תחתיו ברגע שאחד התושבים העיר את ה"דב הישן" משנתו והתחיל לזעזע את הספינה.
הספר היה מעורר מחשבה ותהייה עד כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי להגשים את הרצונות שלנו ועד כמה אנחנו צריכים לבחור בחוכמה את הקרבות שלנו.
אהבתי את משפטי החוכמה שליוו את עלילת הספר וזהו ציטוט של אחד המשפטים הללו: "האושר חולף ואינו תלוי במה שיש לכם בחיים, אלא באופן שבו אתם תופסים את מה שיש לכם" (עמ' 275).
הספר טומן בחובו מסר לחיים ויש בו הרבה עומק מעבר לסיפור על בניית המסגד, היו בו לא מעט קטעים משעשעים שגרמו לי לחייך ואני גם חייבת לציין לשבח את התרגום הנפלא של תומר בן אהרון.
קריאה מהנה.
