Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
ארץ עיר ילדה
הוצאה לאור:
תאריך הוצאה: 2018
מספר עמודים: 326
לכליל מילר יש מספיק דאגות בחיים: היא בשבוע השלושים ושניים להריונה, המאמר שהיא כותבת לכתב עת יוקרתי רחוק מלהיות מוכן, חנות הספרים שהיא מנהלת כמעט קורסת, היא ובעלה רחוקים מאי פעם ורומן במקום העבודה לא מתגלה כרעיון הכי מוצלח שאי פעם היה לה. לא פלא שהיא מוצאת את עצמה עם לחץ דם שנוסק לשחקים ומאושפזת במחלקת אם ועובר, לפחות עד להודעה חדשה. שם, על מיטת בית החולים, כליל נתקלת במודעה שמבשרת שאביה הנעדר, ארכיאולוג בעל התמחות ייחודית שאיתו לא דיברה שנים ארוכות, מגיע להרצות בארץ. תאריך ההרצאה הוא גם תאריך הלידה המיועד. בין בדיקות וחרדות לגורל התינוק שבדרך, ארוחות תפלות, שיחות עם אימהות בהווה ובעתיד, ביקורים של בעלה ובתה הקטנה וכמה בדיחות שחורות, מתעמתת כליל עם שלל הבחירות שבחרה בחייה וגם עם כאלה שבחרו בה. אביגיל קנטורוביץ׳ לא מאמינה בפרות קדושות. בכתיבה שנונה, חשופה מאין כמוה, מצחיקה אבל גם נוגעת ללב, היא כותבת על הורים, ילדים ומשפחות לא מתפקדות, על רומנים אסורים ומותרים, על זיכרון השואה ועל זיכרון בכלל.  ארץ, עיר, ילדה חוזר ובודק באומץ וברגישות את האפשרות לזכות באהבה אצל מי שלא נאהב מראשיתו.

בדרך כלל כשאני כותבת סקירות, אני משתדלת לכתוב קצת על מה הולך להיות בספר, ועם אילו דמויות נפגש בקריאה, מן תקציר שחושף נדבך נוסף בספר, אבל בעצם לא מגלה דבר. עם הספר הזה אני נאלצת לחרוג ממנהגי, אין דבר שאוכל להוסיף על התקציר שכבר נכתב, ואני מרגישה שאם אגיד משהו, לא אומר אותו נכון.

הספר מספר לנו על כליל, ומי שקרא את התקציר כבר יודע שכליל היא מנהלת חנות ספרים (ויש לה עוד כמה ייחוסים) שנמצאת בבית חולים. ואני, בדיוק הגעתי לקריאת הספר, בזמן שאני עובדת בחנות ספרים שנמצאת בבית חולים, האירוניה כבר התחילה וגם האמפתיה שלי לדמות של כליל, שתיהן ימשכו לאורך כל הספר.

מי שבילה בבית חולים יודע שהאורות הלבנים והקירות שלא משתנים גורמים לאבד תחושת זמן, אז כאות הזדהות עם כליל הספר נקרא באיטיות (כך נדמה לי לפחות) ולא הרגשתי את הזמן שחולף, קראתי את הספר בשקיקה, צחקתי, התרגשתי ולא פספסתי אף מילה, פסיק או נקודה, קראתי את כולו וכשסגרתי את הספר רציתי להתחיל לקרוא אותו מהתחלה.

בשנתיים האחרונות נפתחתי לספרות הישראלית, אני מרגישה שאפשר יותר להתחבר אליה, במקום לחפש בספרות מתורגמת איזה איזכור קטן לישראל, אפשר לקרוא ספרות ישראלית ולהתחבר לעצמי, וזה לא שאני מוותרת על ספרים, אני פשוט פותחת לעצמי אופק לספרים חדשים.

הספר פתח לי הסתכלות חדשה, התבוננות באלו שהסבים שלהם לא היו בשואה, אבל מחפשים את החיבור, מחפשים להיאחז בפיסת ההיסטוריה הזו של העם, אבא של כליל ברמה הלאומית, וכליל ברמה האישית שלה, שכל ילדותה ניסתה להיאחז באבא שלה, בשורש שלה.

הספר לא קל, אבל מצחיק באותה נשימה, הייתי רוצה לומר שהוא החזיר אותי לימי ילדותי, אבל אני לא רחוקה מהם כל כך. הוא לא מייפה את המציאות, אלא מביא אותה כמו שהיא, פרושה לפנינו, אמיתית ונקייה. הספר מתאים לבעלי חוש הומור ועם זאת גם בעלי רגישות, הוא צוחק על נושאים לא פשוט ועוזר להעביר אותם בגרון.

שורה תחתונה: ספר שחושף לנו את הלב ואת כל הרגשות.

אהבתם? שתפו!

רעות אסתר פנקוס

לומדת חינוך, עובדת בסטימצקי ומכורה לריח של ספרים וגם לקריאה בהם.

כתיבת תגובה

מה הדירוג שלכם לספר?

סגירת תפריט
דילוג לתוכן