בדרך כלל כשאני כותבת סקירות, אני משתדלת לכתוב קצת על מה הולך להיות בספר, ועם אילו דמויות נפגש בקריאה, מן תקציר שחושף נדבך נוסף בספר, אבל בעצם לא מגלה דבר. עם הספר הזה אני נאלצת לחרוג ממנהגי, אין דבר שאוכל להוסיף על התקציר שכבר נכתב, ואני מרגישה שאם אגיד משהו, לא אומר אותו נכון.
הספר מספר לנו על כליל, ומי שקרא את התקציר כבר יודע שכליל היא מנהלת חנות ספרים (ויש לה עוד כמה ייחוסים) שנמצאת בבית חולים. ואני, בדיוק הגעתי לקריאת הספר, בזמן שאני עובדת בחנות ספרים שנמצאת בבית חולים, האירוניה כבר התחילה וגם האמפתיה שלי לדמות של כליל, שתיהן ימשכו לאורך כל הספר.
מי שבילה בבית חולים יודע שהאורות הלבנים והקירות שלא משתנים גורמים לאבד תחושת זמן, אז כאות הזדהות עם כליל הספר נקרא באיטיות (כך נדמה לי לפחות) ולא הרגשתי את הזמן שחולף, קראתי את הספר בשקיקה, צחקתי, התרגשתי ולא פספסתי אף מילה, פסיק או נקודה, קראתי את כולו וכשסגרתי את הספר רציתי להתחיל לקרוא אותו מהתחלה.
בשנתיים האחרונות נפתחתי לספרות הישראלית, אני מרגישה שאפשר יותר להתחבר אליה, במקום לחפש בספרות מתורגמת איזה איזכור קטן לישראל, אפשר לקרוא ספרות ישראלית ולהתחבר לעצמי, וזה לא שאני מוותרת על ספרים, אני פשוט פותחת לעצמי אופק לספרים חדשים.
הספר פתח לי הסתכלות חדשה, התבוננות באלו שהסבים שלהם לא היו בשואה, אבל מחפשים את החיבור, מחפשים להיאחז בפיסת ההיסטוריה הזו של העם, אבא של כליל ברמה הלאומית, וכליל ברמה האישית שלה, שכל ילדותה ניסתה להיאחז באבא שלה, בשורש שלה.
הספר לא קל, אבל מצחיק באותה נשימה, הייתי רוצה לומר שהוא החזיר אותי לימי ילדותי, אבל אני לא רחוקה מהם כל כך. הוא לא מייפה את המציאות, אלא מביא אותה כמו שהיא, פרושה לפנינו, אמיתית ונקייה. הספר מתאים לבעלי חוש הומור ועם זאת גם בעלי רגישות, הוא צוחק על נושאים לא פשוט ועוזר להעביר אותם בגרון.
שורה תחתונה: ספר שחושף לנו את הלב ואת כל הרגשות.
