כליל בהריון מתקדם, אבל לא מספיק מתקדם בשביל ללדת… בשבוע 32 היא מוצאת עצמה מאושפזת במחלקת הריון בסיכון, עם לחץ דם גבוה וארבעה שבועות לפחות עד ש"יפעילו" את הלידה – חוויה שאינה נעימה לכל אדם ובפרט לאישה בהריון שמגיעה לתקופה כל כך ארוכה.
עם הגעתה למחלקה היא מוצאת פרסום באחד המגזינים על כנס המתקיים בתאריך הלידה הצפוי, ובו עתיד להרצות אביה, אתו היא ניתקה את הקשר לפני כעשרים שנה.
השהות הארוכה במחלקה מביאים את כליל להרהר בחייה – בזוגיות שלה עם אורי שנראית מרוחקת מתמיד, במאמר האקדמי שרצתה להגיש ונראה כי הופך לחסר סיכוי , בספק רומן שניהלה עם הבוס מחנות הספרים, באמהות לגליה, והכי חשוב ביחסיה המורכבים עם הוריה.
זיכרונות הילדות צפים ועולים לכליל בראשה, בסיטואציות שונות, היא חולמת על פגישה מחודשת עם אביה בתאריך הבלתי אפשרי של יום הלידה, היא מנהלת מאבק פנימי עם עצמה על הצורך לשחרר ולהשתחרר, והיא חולמת פשוט לאהוב ולהיות נאהבת.
הספר הישראלי כל כך הזה, מתאר את ההווי במחלקת הריון בסיכון בבית חולים ישראלי, מחלקה שהיא על טהרת הנשיות, עם צוות מסור שגם ברובו נשי, מלבד רופא מתמחה חתיך שאפילו לא טורח לחייך…
היחסים הנרקמים בין הנשים המאושפזות, הדאגה ושותפות הגורל יכולים להתקיים רק בנסיבות אלה.
אביגיל קנטורוביץ' כותבת בשפה מקסימה, שנונה ושזורה בציניות , ואני חושבת שכל אישה שחוותה או טרם חוותה הריון תזדהה עם הרבה מהסיטואציות המתוארות בספר- סיטואציות שחלקן עצובות, חלקן מצחיקות, חלקן מורכבות וחלקן מעוררות מחשבה.
הספר מעלה גם את ההתייחסות לשואה מזווית קצת שונה ומיוחדת, ומראה לנו כי כישראלים לא משנה ההיסטוריה המשפחתית שלנו, השואה נוגעת איכשהו בכולנו.
בשורה אחת: אם את מתכננת הריון עשי הכל כדי לא להגיע למחלקת היי ריסק….
