Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
ארץ עיר ילדה
תגיות: , ,
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2019
מס' עמודים: 321
לכליל מילר יש מספיק דאגות בחיים: היא בשבוע השלושים ושניים להריונה, המאמר שהיא כותבת לכתב עת יוקרתי רחוק מלהיות מוכן, חנות הספרים שהיא מנהלת כמעט קורסת, היא ובעלה רחוקים מאי פעם ורומן במקום העבודה לא מתגלה כרעיון הכי מוצלח שאי פעם היה לה. לא פלא שהיא מוצאת את עצמה עם לחץ דם שנוסק לשחקים ומאושפזת במחלקת אם ועובר, לפחות עד להודעה חדשה. שם, על מיטת בית החולים, כליל נתקלת במודעה שמבשרת שאביה הנעדר, ארכיאולוג בעל התמחות ייחודית שאיתו לא דיברה שנים ארוכות, מגיע להרצות בארץ. תאריך ההרצאה הוא גם תאריך הלידה המיועד. בין בדיקות וחרדות לגורל התינוק שבדרך, ארוחות תפלות, שיחות עם אימהות בהווה ובעתיד, ביקורים של בעלה ובתה הקטנה וכמה בדיחות שחורות, מתעמתת כליל עם שלל הבחירות שבחרה בחייה וגם עם כאלה שבחרו בה. אביגיל קנטורוביץ׳ לא מאמינה בפרות קדושות. בכתיבה שנונה, חשופה מאין כמוה, מצחיקה אבל גם נוגעת ללב, היא כותבת על הורים, ילדים ומשפחות לא מתפקדות, על רומנים אסורים ומותרים, על זיכרון השואה ועל זיכרון בכלל.  ארץ, עיר, ילדה חוזר ובודק באומץ וברגישות את האפשרות לזכות באהבה אצל מי שלא נאהב מראשיתו.

ביליתי ארבעה שבועות מוקפת בגלגלים. הכל סביבי היה נייד ונוסע ורק אני נותרתי נטועה במקום.

אם יש משהו שכולנו סולדים ממנו זה להתאשפז בבית חולים, אני בטוחה שאפילו ההיפוכונדרים שבינינו היו מעדיפים לישון בלילה במיטה שלהם, לי אישית יש טראומה מבתי חולים והספר הזה החזיר אותי למקומות שהייתי מעדיפה לשכוח.

כשכליל מילר מגלה שהיא תיאלץ לבלות את ימי ההריון האחרונים שלה בבית החולים כתוצאה מרעלת הריון, היא נמלאת מתח ותסכול כי כל הדבר הזה לא היה יכול ליפול בתקופה גרועה יותר בחיים שלה.
בבית מחכה לה בתה בת הארבע גליה, בעבודה הלחץ גדול כאשר חנות הספרים שהיא מנהלת צריכה לתפקד בלעדיה וברקע מרחפת דמותו של בעלה אורי שהיחסים ביניהם מאד מעורערים לאחרונה, פעם הוא היה מצחיק אותה והיום הוא בעיקר מעצבן אותה. כליל טרודה גם בגלל הדד ליין של מאמר הדוקטורט בספרות שהיא צריכה להגיש, ובין בדיקת לחץ דם לבדיקת שתן היא מגלה להפתעתה ממש במקרה שאבא שלה, איתו לא היתה בקשר מגיל 12, עומד להגיע ולהרצות בארץ בכנס לארכיאולוגיה. בזמן שהיא נלחמת ליצור חיים חדשים, אבא שלה מתעסק כל היום במתים שעזבו את העולם הזה.
הריתוק למיטה בעל כורחה גורם לכליל להעלות זכרונות מבית אבא ולהיזכר בימים בהם היתה מלווה את אביה לכל מקום, עוזרת לו לחקור את נושא השואה, ומצטרפת אליו למסעותיו כארכיאולוג בטרבלינקה ובעוד אביה היה אובססיבי לכל נושא השואה, אמה נהגה להתבדח על כך בלי פילטרים.
עכשיו, חייה הם כיאוס אחד גדול והבלגן שאופף אותה פיסית, גם גורם לה לעומס נפשי ממנו היא לא יודעת איך לצאת.

הבלגן, כמו השלום אצל אחרים, היה בתוכי ולא אפשר לי להניח דברים במקום שבו אוכל לחזור אליהם בהמשך. (עמ' 71)

כליל לא מוכנה להשלים עם העובדה שהעולם בחוץ ממשיך להתנהל כרגיל בזמן שחייה שלה נעצרו עד הלידה. היא מתגעגעת לגליה ובינתיים צריכה להשלים עם החינוך של חמותה דבורה ולחרוק שיניים כאשר היא מטפלת בבת שלה ולא מצייתת לחוקים שהיא קבעה.
הפחדים מההריון והלידה הקרבה מקננים בתוכה בכל הכח וגם המחשבות על משפחתה השורדת לא נותנות לה מנוח.
כליל הרגישה כבר מילדות שהיא לא ילדה אהובה ע"י אביה, היא גדלה לתוך דור של אנשים שורדים, וזה שהם הביאו אותה לעולם לא אומר שזה נעשה מתוך אהבה אלא מתוך כורח המציאות.
בחדר שלה בבית החולים, כליל מתוודעת ליעל שנמצאת אף היא בשמירת הריון. יעל המציאה אפליקציה של משחקי ילדות והשתיים מעבירות את הזמן במשחקים כמו ארץ עיר, תופסת ודג מלוח וחוזרות ברגע אחד לילדות.
פסק הזמן שנכפה על כליל גורם לה לסגור מעגלים עם הילדות שלה, עם יחסיה הלא סגורים עם אביה ולעשות חשבון נפש עם עצמה.

האם תצליח כליל להרפות ממשקעי הילדות שלה ומה יהיה עם ההיריון בסיכון שלה?

בספר הזה יש ניחוח של נוסטלגיה והוא החזיר אותי לילדות המאושרת שלי (ממרום גילי אני מבינה עד כמה היא היתה מאושרת) וגם לתקופות של ההריונות והלידות שלי. הזדהתי עם דמותה של כליל ובמיוחד עם הסיפור המורכב הזה שיש כמעט לכולנו ביחסים של בנות ואבות. בסופו של דבר לא נוכל לשנות את ההורים שלנו וכמו שדמותה של כליל אמרה לעצמה בספר: "הורים יכולים למות, להיעלם, להתפייד אבל מה שהם לא יעשו ומה שאת לא תעשי – הם שלך מהלידה עד הקבר." וכמו שמטיבה שירי מימון לשיר: יותר טוב לסלוח! במהלך כל העלילה כליל סוגרת חשבונות פתוחים עם אביה אבל בסופו של דבר היא זאת שנשארת עם הרעל בגוף שלה (תרתי משמע).
"ארץ עיר ילדה" זהו ספר נוגע ללב על יצירת חיים, חמלה כלפי אלה שכבר לא חלק מחיינו והרבה הומור שחור.

קריאה מהנה.

אהבתם? שתפו!

חגית בן-חור

חגית בן חור, בלוגרית ספרים, חיה בסרט ומכורה לסדרות טלוויזיה.

כתיבת תגובה

מה הדירוג שלכם לספר?

סגירת תפריט
דילוג לתוכן