ארץ חמדת אבות
תגיות:
הוצאה לאור:
תאריך הוצאה: 2017
מספר עמודים: 338
"ארץ חמדת אבות" מאת רוי דוידזון בהוצאת ספרי ניב הוא ספר הכולל 74 סאטירות על פוליטיקה, חברה, דת ואמונות טפלות. הסאטירות נוגעות במעשי החלמאות של הפוליטיקאים וחוסר ההיגיון בהווי חיינו. הספר אינו קובע עמדות מה נכון או לא נכון, המחבר מנסה להציג את האבסורדים שמנהלים את חיינו ואת האבסורד בלאומנות החברתית והפוליטית, לכן  עטיפת הספר מסמלת את העוקצנות החברתית: הצבר מייצג את העוקצנות בחברה הישראלית וכובע הטמבל מסמל את "השטוטניקיות" הישראלית ובמידה מסוימת לועג לכל אלה המאמינים בהבלי החיים. הספר מנסה לשקף את האירוניה בחיינו ואת האבסורדים כשאנו מקבלים בהבנה ואת התהליכים המגוחכים שנוחתים עלינו השקם וערב. לדעת המחבר, מאז קום המדינה דבר לא השתנה. הדבר השונה והיחיד שהשתנה מאז ועד היום הן הדמויות המגוחכות החדשות שקמו לנו כדי למוטט את עצבינו. לעיתים נוטעות בנו הממשלות תחושה שאנחנו חיים במדינה אוטופית, אולם כל בוקר אנחנו מתעוררים למציאות בנאלית. ההבטחות הן רבות ויש בינינו רבים המאמינים שהפוליטיקאים כיום הם אבות המדינה, אולם אבות המדינה בעבר הפכו כיום למילת גנאי הידועה כ"שמאלנים עוכרי ישראל". אילו הרצל, בן גוריון וז'בוטינסקי היו חיים כיום לדעת המחבר הם היו נחשבים לאבות "השמאל הישראלי".

בספרו 'ארץ חמדת אבות' מתאר הסטיריקן רוי דוידזון את החיים בארץ ישראל בצורה הומוריסטית ומליצית.
בכל פרק ישנו נושא אחר שקרוב ללבנו וכל אחד מאיתנו יכול להזדהות איתו, ישנם מספר פרקים שכתובים בצורה תנ"כית משעשעת.
דוידזון מתאר סיטואציות רבות שאנו חווים בחיי היום יום כמו למשל זוג שרוצה לטוס לחו"ל בעסקה מוזלת ונופל על משרד נסיעות מוזר ולא אמין (בקטע הזה התגלגלתי מצחוק) או השעבוד שלנו לבנקים שלא מרחמים על האזרח הקטן אבל תמיד שמחים לעזור לכל טייקון שסרח ונפל מנכסיו.
הבנקים מאלצים אותנו לקחת הלוואה על הלוואה כשהריביות יותר גבוהות מההלוואה עצמה (אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק).

הבנקים נקראים בפינו "החמצן של המדינה", והם שמונעים מאיתנו כל אפשרות להשתחרר מהעבדות לאשראי שקיבלנו. (עמ' 22)

בנוסף, מתאר דודיזון בספרו דברים קטנים ומעצבנים שמקיפים את חיינו: השחיתויות בממשלה, חוסר הצדק המשווע של החזק מול החלש, הפשע ששולט בכל מקום, הפרסומות השקריות בטלוויזיה, חברות הכבלים והתקשורת שמחברות אותנו אליהן כמו אינפוזיה ולא נותנות לנו להתנתק מהן, שכר הדירה שרק מרקיע שחקים והחרדים שמקבלים דירות מוזלות.
הכל כמובן רשום באופן הומוריסטי שהצחיק אותי מאד.

ובסוף מה הדבר שהכי ישמח אותנו? שכל חברות הסיגרים הקובניים ייסגרו לחלוטין בכל רחבי העולם, וביבי יישאר מבואס שנותר ללא סיגר קובני אחד לרפואה. (עמ' 48)

דוידזון כותב על מצבים קומיים קיצוניים בהם הוא צריך להתמודד מול פקידי רשויות מרגיזים, אנשי משטרה אטומים ומלצרים חצופים, הוא משחרר את חרצובות לשונו כלפי פוליטיקאים, משרד הפנים, שר האוצר, חמאסניקים עוינים, אשתו שנקראת בפיו גם 'השברירית' וחמותו שתחיה.
הוא מדבר בספרו על קטעים קומיים בין בני זוג ("עד שהמוות יפריד בינינו מאפיין רק נישואים לפולנייה") תעתועי הזיכרון, חברים שמאכזבים, שכנים מעיקים ואפילו חתולי הרחוב לא פוסחים על הביקורת שלו.
הספר מתובל בהרבה מצבים קיצוניים על גבול הטירוף ויש בו עוקצנות משעשעת.
פחות התחברתי לקטעים הפוליטיים בספר (מזל שהם היו מעטים) אבל הקטעים האחרים הוציאו ממני הרבה פרצי צחוק בלתי נשלטים.
הזדהתי עם הדמויות, הקיטורים, דברים מרגיזים ומצחיקים שקורים בין גברים לנשים (לנצח גברים ממאדים ונשים מנגה) ובכלל כל מה שקורה במדינה הקטנה שלנו, שכביכול אנחנו נמצאים בתוך תקופה של קידמה ושינויים ועדיין יש דברים שלעולם לא ישתנו, אבל אחרי הכל, אין ספק שיש לנו ארץ נהדרת.

אוהבי הסטירות יהנו מאד מהספר הזה.

קריאה מהנה

 

אהבתם? שתפו!

חגית בן-חור

חגית בן חור, בלוגרית ספרים, חיה בסרט ומכורה לסדרות טלוויזיה.

כתיבת תגובה

מה הדירוג שלכם לספר?

סגירת תפריט