Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
אספת דיירים
סופר/ת:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2019
מס' עמודים: 178
בניין אחד. חדר מדרגות אחד. לוח מודעות אחד. "אספת דיירים" היא יצירה ספרותית אחת, שמורכבת משמונה עשר סיפורים. מה אמר המנקה של הבניין לדיירת בדירה 13, ומה טלטל אותה כל כך? מה קורה בדירה 18 כשהמטפל ההודי יוצא להפסקה ואיש לא מסתכל? מה מקור הבכי הקבוע, העיקש, שעולה מדירה מספר 1? מה הסיבה שהתריס בחדר השינה בדירה 14 תמיד מוגף? ואילו החלטות יקבלו כולם יחד כאשר ייפגשו באספת הדיירים? סיפורים נפרדים של דיירים קרובים-זרים פוגשים זה את זה בחדר המדרגות, מבעד לקירות ובתוך הנפש.

כשלקחתי לראשונה לידיי את הספר הדק יחסית "אסיפת דיירים" וראיתי על מה הוא מדבר, מיד נזכרתי בספר ישראלי דומה שיצא לפני כמה שנים – ספרה המשובח של יעל משאלי, "בניין שלם". בשני הספרים מדובר על סיפורים קצרים שכולם מתרחשים סביב דיירים בבניין מגורים משותף. רק שבעוד אצל משאלי היא מתמקדת ב- 4-5 דמויות ויוצרת סביב כל אחד עומק ומספרת עליו מספר סיפורים שבסוף גם משתלבים זה בזה, והאינטראקציה בין הדיירים גבוהה יותר, והמגוון האנושי רחב יותר, כאן, בספרה של אורית גרוס, הדברים פחות מתחברים.

הספר מהינו ספר של סיפורים קצרים שכולם מתרחשים סביב בניין אחד ברחובות. הכותרת של כל סיפור היא מספר הדירה, ולמעשה הסיפור מספר את סיפורו של הדייר באותה דירה. כלומר, ההתייחסות היא מספרית ולא שמית. עובדה זו, יחד עם העבודה שכל הסיפורים מסופרים בגוף שלישי ולא בגוף ראשון, יוצרת מעין ניכור. ניכור שקיים כיום בלא מעט בנייני מגורים בהם השכנים בקושי מכירים אלו את אלו. בין הדיירים גם כמעט ולא נוצרת אינטראקציה בין הסיפורים, וכמעט כל דייר עומד בפני עצמו. רק לעיתים נדירות יש איזכור קלוש במהלך סיפור מסויים על שכן אחר שהופיע קודם לכן. גם מגוון הדיירים שיש בבניין נראה כבניין באיזור חילוני, בניין כבן עשרים שנה, שחלק ניכר מדייריו חיים בו לאורך שנים וחלק דיירים יחסית חדשים. חלקם מבוגרים יותר וחלקם צעירים יותר אך המשפחות הן קטנות. למיטב זכרוני אין בבניין כמעט צעירים או סטודטים. יש זוג אחד חרדי שנכנס לאחרונה שמתואר כזוג מוזר ואאוטסיידר לחלוטין מכל מה שקורה שם.

הסיפור היחיד שבו באמת יש אינטרקאציה סביב השכנים מתרחשת בסיפור האחד לפני האחרון, ששמו כשם הספר, "אסיפת דיירים" והוא גם הסיפור הארוך בקובץ. בניגוד למרבית הסיפורים שהם לדעתי לא ברמה גבוהה במיוחד, ללא מסר, פואנטה או משהו שמשאיר חותם או משהו משמעותי אחריו. רק הסיפור הזה, כתוב באמת ברמה גבוהה יותר ומעניינת יותר. למעשה הוא מתאר… אסיפת דיירים שנערכת על ידי ועד הבית. שם, באסיפה, פתאום הדיירים נפגשים זה עם זו (חוץ מאלה שכמובן לא מגיעים ואז אפשר לרכל עליהם), ודנים על נושאים של בנייני מגורים – תיקון המעלית, ניקיון, ובעיקר חוסר בכסף לוועד הבית. במהלך הדיון עולה הרעיון להשתמש בדירה 13 שבבניין, שמסתבר שהיא עומדת ריקה מזה שנים רבות ולמרות שאף אחד לא אמור לדעת מזה, כולם כמעט יודעים שהיא שייכת למוסד. עובדה זו, ובהמשך התיאור של הכניסה לדירה, מותירים נופך של מסתוריות או מתח קל.

כמדומני, שאם כל הסיפורים בקובץ היו כמו הסיפור "אסיפת דיירים" הקובץ היה הרבה יותר משמעותי. לא אתפלא אם חלק מהסיפורים תחילה נכתבו בפני עצמם על ידי המחברת, ובבואה להליך של עריכה וקיבוץ הביכורים לספר היא עשתה שינויים קלים כדי להתאים את כולם שיתרחשו באותו מקום.

כאמור, לספר שמתרחש כולו בבניין מגורים, בין אם מדובר בסיפורים קצרים ובין אם בעלילה אחת ארוכה יש פוטנציאל סיפורי הרבה יותר רחב. אם היה מנעד רחב יותר של תושבים, משפחות עם ילדים בגילאים שונים למשל, או מגוון רחב יותר של סוגי אוכלוסיה, אפשר היה בקלות ליצור את זה. אך גם בתנאים הקיימים, אני מאמין שאפשר היה ליצור סיפורים מעט יותר טובים – הן כל סיפור בפני עצמו והן כאסופה סביב נושא הבניין.

 

דוד פרוידיגר

דוד, 36, ירושלמי בנשמה, מכור למילה הכתובה- לקרוא, לכתוב ומה שביניהם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן