Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2021
מס' עמודים: 203
אסתר ספרן פויר גדלה בבית שלא דיברו בו על העבר. כבת להורים ניצולי שואה, היחידים מקרב בני משפחותיהם ששרדו, היא גדלה בבית אפוף שתיקה שהנציח את הטרגדיה. לכן גם אחרי שהתחתנה, עשתה קריירה וגידלה את ילדיה, הרגישה שהיא ממשיכה לחפש. כשאמה של אסתר הזכירה כבדרך אגב שלאביה הייתה משפחה קודמת, אישה ובת שנספו בשואה, החליטה אסתר לברר מיהן, ואיך אביה שרד. חמושה בתמונת שחור־לבן ובמפה מצוירת ביד, היא טסה לאוקראינה כדי לאתר את השטעטל שאביה הסתתר בו בזמן המלחמה. מה שגילתה שם עיצב מחדש את זהותה והעניק לה סוף־סוף הזדמנות להתאבל. אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן הוא סיפור נוקב ונוגע ללב, המגולל לא רק את מסעה של אסתר, אלא את מסעם של ארבעה דורות שגדלו בצל השואה. ארבעה דורות של ניצולים, מספּרֵי סיפורים ומשמרֵי זיכרונות, שהחליטו להנציח את העבר ולמלא את ההווה בחיים. אסתר ספרן פויר ניהלה קרוב לעשור את "Sixth & I" — מרכז תרבותי לאמנויות, רעיונות ודת וכן בית כנסת. מתגוררת בוושינגטון די־סי עם בעלה ברט. הם הורים לשלושה — פרנקלין, ג'ונתן וג'ושוע, וסבים לשישה נכדים. "אסתר ספרן פויר כתבה סיפור גלוי לב, כואב ומרומם רוח על החיים אחרי טרגדיה. מעל לכול, זהו שיר גאולה למשפחתה ולעַמה. כולם צריכים לקרוא אותו."     ג'פרי גולדברג, העורך הראשי של אטלנטיק "חיפוש מסמר שיער אחר האמת במשפחה שחיי היומיום שלה עמדו בצל השואה."       פארייד

אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן

שם הספר וכריכתו מעידים על חשיבות שימור זיכרון השואה המסופר ממקור ראשון. נותרו שנים ספורות עד אשר נוכל לשמוע עדויות מפי שורד שואה . הספר מעלה סוגיה חשובה בדבר שורדי השואה שלא היו מוכנים לספר ולו פרט קטן על מה שהיה שם. ברגע שיצאו משערי המחנות והצליחו לעבור את התופת הנוראה, הם חתמו את זיכרונותיהם משם והחלו דרך חדשה. עוד במחנות העקורים , התחברו להם זוגות שהחליטו להקים בית על זיכרון העבר. כזה הוא סיפורה הביוגרפי של משפחת ספרן. אסתר ספרן פויר גדלה בבית שלא דיברו בו על העבר. ילדותה היתה אפופת שתיקה . מדי פעם היתה אמה זורקת משפט/ מילה. היה ברור לאסתר כי רב הנסתר על הגלוי והחליטה לקראת גיל 40 להתחיל לשאול שאלות. די מהר היא מבינה שהיתה לה אחות. היא החלה מסע של חקר תוך שכירת שירותי חוקרים פרטיים באוקראינה. "החיפוש לקח אותי לפינות אפלות בתוכי, שהפחידו אותי" . היא הגדירה את עצמה כאספנית כוחנית חדורת מטרה. בביתה צנצנות רבות המהוות אוסף גדול של זיכרונות. זו אובססיה שעוברת מדור לדור. במסע רווי שאלות וקושיות היא מגלה כי לאביה הייתה משפחה קודמת. אישה ובת שנספו בשואה. אסתר מחליטה לברר מיהן. חמושה בתמונת שחור לבן ומפה היא נוסעת כדי לאתר את השטעטל בטרוכנברוד שאביה הסתתר בו בזמן המלחמה. אביה התאבד כשהיתה בגיל 8 כיון שלא יכול היה לשאת את זיכרון עברו. מה שהצליחה לגלות כי הוא שרד הודות למשפחה שהסתירה אותו. בנה ג'ונתן כתב ספר על השטעטל ובאין מקורות ברורים בדה חלק מעלילת הספר. גם הוא כמו אמו רצה לגלות את האמת שמאחורי הסיפורים.

אמה התנגדה מאד לנסיעתה. נקודה זו הזכירה לי את תגובתה של אמי לשתי נסיעות בעברי. האחת לפולין והשנייה להונגריה. "אין מה לחפש שם" , "לא צריך לפרנס אותם" משפטים כגון אלה היו אותם משפטים שאמה של אסתר הוציאה מפיה כאשר אזרה אומץ לספר לה על נסיעתה. השתיים שיחזרו את הכפר הקטן בו היתה גרה. ויחד עם מפות שמצאה שחזרה את מקום בית המשפחה.

מה היו התגליות שגילתה במסע הזה? כיצד השפיע הגילוי על חייה ועל זהותה האמתית?

מסע החיפוש הינו עוצמתי ומרגש. הגילויים היוו סגירת מעגל של העבר עם הווה. כמו רבים מהסיפורים הנעלמים אשר מתגלים בערוב ימיהם של שורדי השואה. תקומה אחרי טרגדיה היא סיפורו של העם היהודי. הטיבה אסתר להעביר את המסר החזק. מומלץ.

רחל רוזיליו

אמא לשבעה וסבתא לעשרה (בנתיים..) ספרים זה נשמה - אהבה שאינה תלויה בדבר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן