אלזה היא מטפסת הרים מקצועית בת 29 שנקלעה לתאונת מפולת שלגים. היא שרדה אמנם את התאונה המצערת, אך לרוע מזלה היא בתרדמת. כבר חמישה חודשים שהיא שוכבת בבית החולים בחדר מספר 52. המבקרים שלה הולכים ומתמעטים, והביקורים היחידים שמשמחים אותה הם ביקוריה השבועיים של אחותה הצעירה, שמבקרת עם הדייט התורן שלה, לרוב הם מתחלפים די מהר. מה שהמבקרים שלה, וגם הרופאים שלה אינם יודעים, זה שאלזה יכולה לשמוע את כל מה שקורה סביבה. אך היא לא יכולה לתקשר בחזרה.
בחדר הסמוך לאלזה מאושפז אחיו של טיבו בן ה-34, שדרס למוות שתי ילדות בתאונת דרכים כשהיה שיכור. טיבו כועס על אחיו ואינו נכנס לחדרו, אלא רק מסיע את אמם לבקר אותו. כך מוצא את עצמו יום אחד טיבו העייף והכעוס בחדרה של אלזה. הוא נכנס לשם במקרה כדי לברוח ולחפש לעצמו פינה שקטה, ולפתע מוצא את עצמו מוקף בריח יסמין משכר. סקרנותו מתעוררת שהוא נתקל במיטתה של אלזה השוכבת וישנה בשלווה, ולאחר קריאה בגיליון הרפואי שבצד המיטה שלה, הוא מבין שהיא נמצאת בתרדמת.
מכאן מתחיל סיפור אהבה עדין ויוצא דופן שמסופר בשני קולות מנקודת מבטם של טיבו ואלזה, והוא מעין חידוש מודרני של האגדה "היפהפייה הנרדמת". טיבו מוצא מפלט בחדרה השקט של אלזה והוא מתחיל לבקר אותה בקביעות ולפרוק את כל שעל ליבו. אלזה מצידה גם היא מתחילה להתאהב בטיבו. היא מחכה לביקוריו, לשמוע את קולו המנחם ומשתוקקת לחוש את מגעו, שכן מאז התאונה היא אינה יכולה לחוש מגע, ומגע השלג על גופה היה המגע האחרון שחשה.
קללי אביט מצליחה לגעת בנושאים חשובים כמו המתת חסד ותאונות דרכים תחת השפעת אלכוהול ולטפל בהם בעדינות ובאופן יוצא דופן ומעורר מחשבה. הצלחתי לחוש את הפחד של אלזה שתנותק מהמכשירים, ואת הנואשות של טיבו להשאיר אותה מחוברת אליהם. גם דמויות המשנה, במיוחד גאל וז'וליין, זוג החברים של טיבו, והתינוקת שלהם קלרה, התחבבו עלי מאד. כאימא לפעוטה הזדהיתי מאד עם החודשים הראשונים בחייה של קלרה והטיפול בה שמתואר מעינו של טיבו.
פסק הדין:
סיפור מרגש ומקסים שנהניתי לקרוא. קללי אביט הצליחה לכתוב בכתיבה עדינה ולא עמוסה שתי דמויות נוגעות ללב שצמאות לאהבה, לחמלה ולהכרה. הדילמה המרכזית שמוצגת בו מעוררת המון מחשבה. ספר שהוא כמו ממתק צרפתי קטן שנאכל לאט. הוא לא מפתיע, אבל הוא כן ממכר ומשאיר טעם של עוד.
