חמש מילים: אופנה, ניו יורק, חברות, שאפתנות, משיכה.
כששמעתי לראשונה על הספר הזה הייתי מאד נרגשת. אמנם מאז שאני אמא כבר אין לי זמן לשופינג, ואני כבר לא אותה הבחורה שקראה מגזיני אופנה והייתה מעודכנת במה הולך עם מה ואיזו גזרת ג'ינס היא הנכונה ביותר – אבל חיבתי לעולם האופנה לא כבתה לחלוטין. כיום היא מסתכמת בעיקר במעקב אחרי Women's Wear Daily באינסטגרם. הספר הזה תפס אותי די מהר, נשאבתי לעלילה המפותלת שהזכירה לי זיקית. הספר משתנה כל הזמן ושומר על קצב טוב לקריאה. הוא נפתח אמנם בתעלומת רצח, אך אי אפשר להגדיר אותו כספר מתח. המתח הפך למתח מיני, שלאחר מכן הפך לדרמה, שהפכה גם למעט קומית ולבסוף חזר הסיפור להיות מותח.
אני כבר אוכל בקבר מתרחש במגזין אופנה לנשים בשם רייג' פאשן בוק. הוא מתחיל בגילוי גופתה של עורכת האופנה הבכירה של המגזין, הילרי ויטני. הילרי נמצאת ללא רוח חיים, ולאחר נתיחת גופתה קובע חוקר מקרי המוות שמדובר במוות כתוצאה מהתקף לב שנגרם עקב הפרעת אכילה מתמשכת. לחברתה הטובה של הילרי, קתרין אונו, הדבר נראה מוזר, אבל מכיוון שאין ראיות כלשהן לביצוע פשע היא מניחה לעניין וחוזרת לשגרה. לאחר חודשיים מתקבל בתחנת משטרת ניו יורק פתק שכתבה הילרי בעצמה ביום מותה, ושלחה לבקתה המשפחתית שלה באיידהו. בפתק נכתב: "הסרט הוא המפתח". הבלש מארק האטון מקבל את הפתק ואת התיק שנפתח מחדש. הוא מחליט לבקר תחילה במשרדי רייג', שם הוא פוגש את קתרין. קתרין ומארק נמשכים זה לזה ממבט ראשון, אבל מארק עסוק כולו בחקירת הרצח, במחשבה שזו ההזדמנות לה חיכה. הוא יפענח את הפרשה בעצמו וכך יוכל להתקדם בסולם הדרגות המשטרתי.
קתרין חושבת שהצליחה לעלות על קצה חוט ולגלות את הגורם האמיתי למותה של הילרי, והיא מנסה יחד עם חברתה הטובה ועובדת המגזין – בס בונר, לחקור את העניין. מארק מנסה לעזור להן ומכאן הפרשה מתגלגלת והיא הולכת ומסתבכת. אהבתי את הכתיבה הביקורתית, הפמיניסטית והמושחזת של ברברה בורלנד. ללא ספק מדובר בסופרת שמכירה את עולם האופנה והעיתונות מקרוב מאד. אנחנו מקבלים הצצה לתעשייה שנראית זוהרת מבחוץ אך למעשה רקובה מאד מבפנים.
פסק הדין:
הקריאה בספר הייתה מענגת ומבדרת אבל יחד עם זאת מעוררת מחשבה על הסטנדרטים שנשים נאלצות לעמוד בהן בימינו. הופתעתי לגלות שמדובר בספר ביכורים, משום שהוא נכתב בצורה נפלאה שלא חוסכת מהקורא את השקפתה של הסופרת. ברברה בורלנד חפרה עמוק ולא שכחה נושאים חשובים כמו הפרעות אכילה והתמכרות לסמים. אהבתי את סיפור העלילה המתפתל, את הדמויות החזקות של קתרין ובס ואת החברות הנפלאה ביניהן. אהבתי את הכימיה המתמשכת בין קתרין ומארק, ששמרה על ניצוץ לאורך הספר כולו. ציפיתי לספר בסגנון "השטן לובשת פראדה" וקיבלתי הרבה יותר. הספר מצליח להיות קליל ועמוק בעת ובעונה אחת, ואת זה אני זוקפת לזכותה של הסופרת.
