הספר מתחיל באקשן. מטוס נופל נפילה חופשית על נוסעיו, הוא בדרך להתרסקות. "אלה 32 השניות האחרונות בחייה". אישה שעל המטוס עומדת לסיים את חייה ומחליטה לפתוח את דלת החירום ולקפוץ החוצה. כך אולי תנצל מהאש שתפרוץ ואולי תשאר בחיים ותשרוד את הטיסה שיצאה מבסיס צבאי בערבות אלסקה.
זיג עובד בבסיס חיל האויר, הוא מכין גופות לקבורה, למנוחת עולמים. הסיפור האישי הטראגי שלו מביא אותו למקצוע שבו הוא עוסק – מותה של ביתו שמתה בתאונה מצערת.
כשמגיעה אליו גופת אישה בשם נולה בראון, הוא נזכר בנולה, נערה צעירה שהצילה את ביתו בעבר. היא היתה חברת ילדות של ביתו המנוחה, הוא מרגיש שהוא חב לה. באותה תקרית שנולה הצילה את מגי, ביתו של זיג, נולה נפגעה באוזן, היא נחתכה ונשארה לה צלקת מהתפרים. זיג מחפש את הצלקת בגופה שלפניו ולא מוצא אותה, הוא מבין שהגופה היא לא של נולה ושנולה בחיים.
כשזיג מתחיל לחפור בנסיבות התרסקות המטוס, בנסיבות, בניצולים – הוא מבין שמסתירים מכולם את האמת. ככול הנראה נולה היתה מעורבת במשהו רגיש במיוחד, היא במנוסה וצריכה עזרה. במה הסתבכה נולה? היכן היא ?
נולה יצרה קשר עם זיג והסיפור הופך להיות מוזר מרגע לרגע. אנשים נהרגים והתעלומות רק עולות ועולות. שלוש מתוך הגופות הן אנשים שמזוהים עם שמות בדויים, שמות שמסתבר שמופיעים מספר פעמים במהלך אסונות בהיסטוריה – משהו מסתיר את זהותם האמיתית. מי אחראי לזה ומדוע מסתירים?
בין הפרקים של העלילה המתפתחת שסיפרה את סיפורם של נולה וזיג שולבו קטעים/ פרקים שתיארו את הילדות הקשה של נולה. הפרקים הללו נתנו רקע חשוב מאוד לעיצוב אישיותה והוסיפו עניין ומתח לסיפור.
הספר הוא ספר מתח שמתחיל מבטיח וממשיך ומסתיים פחות טוב מבחינתי.
אהבתי את הרעיון של העלילה ואת הכתיבה של בראד מלצר אבל התחברתי פחות להמשך העלילה ומצאתי בה קטעים מתים מבחינתי שלא ריתקו אותי כמו ספרי מתח אחרים.
אולי זה אני ולא הספר, לא יודעת לומר לכם. משהו בהתפתחות העלילה משך אותי פחות…
