לחיות פירושו לרקוד על פי התהום.
בגיל 51 מבין עמנואל אמזלג שהזוגיות שלו עם אשתו הדס הסתיימו ואין טעם להמשיך עם טיפולי הזוגיות שלהם שלא מובילים אותם לשום מקום.
עמנואל מרגיש פחד וחרדה מפני הלא נודע, מה יעשה עכשיו, היכן יגור ומה יעלה בגורלם של שני ילדיו האהובים: אנה בת השתים עשרה ודוד בן התשע?
הדס נחושה להתחיל במרץ בתהליך הפרידה והגירושין וככל שהיא יותר אדישה והחלטית, עמנואל יותר מתכנס בתוך עצמו והופך לשבר כלי.
הוא מנסה לדחות את הקץ ומקווה לשכנע את הדס לשקול מחדש את כל העניין אבל היא כבר נמצאת במקום אחר ומבחינתה הזאת הרכבת כבר עזבה את התחנה.
עמנואל מתקשה לבשר את הבשורה המרה להוריו וגם לילדיו, כיצד יגיד להם שהמשפחה מתפרקת? שאבא ואמא לא יגורו יותר באותו הבית?
לאחר עשרה ימים עמנואל אורז את מטלטליו ועובר להתגורר בדירת שניים וחצי חדרים שנמצאת סמוך לבית של ילדיו.
הוא מתמקם בדירתו החדשה ומתחיל להרגיש בה נח ואפילו להיקשר אליה.
עמנואל נכנס לתוך סחרחרה רגשית ונשאב לתוך עולמם של הגברים הגרושים והרווקים והוא לא מוצא מנוח לנפשו הנסערת והמבולבלת.
העלילה כתובה דרך עיניו של עמנואל ודרך חיבוטי הנפש שהוא עובר בתוך תהליך הפרידה שלו מאשתו וילדיו, התהיות שלו לגבי המוצא המזרחי שלו והחמלה שהוא חש כלפי הילדים.
אהבתי את דמותו הרגישה של עמנואל והיכולת שלו לצאת מתוך עצמו ולהרגיש אמפתיה כלפי אחרים, מצד אחד הוא היה אנטילקטואל שנימשך לנשים חזקות ודעתניות והיה נשוי לאישה אשכנזיה מבית טוב ומצד שני הוא חיפש דרכים להתקרב יותר להוריו ולשורשיו המזרחיים שלו שמהם ברח כל חייו.
אהבתי את הכמיהה שלו להיות אבא טוב יותר לילדיו, פחות אהבתי את הרצון שלו לרצות את כולם כל הזמן וגם את ילדיו שהיו לעיתים מרושעים כלפיו, גם אם זה בא על חשבון הרצונות האישיים שלו ואי היכולת שלו לעמוד על שלו.
הכתיבה היתה יפה וזורמת ונגעה בנימי נפשו של איש משפחה שברגע גורלי אחד הופך להיות רווק מבולבל.
במהלך הקריאה התנגן לי בראש שירו של שלמה ארצי: גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת, כי ככה עמנואל הצטייר בעיני לאורך כל העלילה עם הרצון שלו למצוא את מקומו בעולם והחזרה שלו לעבר כדי לחיות עם עצמו בשלום בהווה.
קריאה מהנה.
