האמא היחידה שמעולם לא איבדתי היא זו של הפחדים שלי.
בשבוע שעבר ישבנו בן זוגי ואני לצפות בסדרה ישראלית שנקראת "אוטונומיות". במרכז העלילה היתה דרמה סביב ילדה בת תשע שגדלה כל חייה עם הוריה החילוניים אבל יום אחד התברר שהיא הוחלפה בלידה והוריה הביולוגיים הם בעצם זוג חרדי מרובה ילדים שמתגורר בירושלים.
הזוג החילוני לא הסכים לוותר על בתם וגם הילדה לא היתה מוכנה לעזוב את ההורים שהכירה כל חייה אבל גם הזוג הדתי לא ויתר, הם רצו לגדל את בתם הביולוגית לאחר שנאמר להם שבתם מתה...סוג של משפט שלמה! הסדרה הזכירה לי את הספר הזה.
באוגוסט 1975 מוחזרת ילדה בת 13 לגדול עם הוריה הביולוגיים וארבעת אחיה לאחר שכל חייה גדלה על ידי קרובי משפחה רחוקים של אב המשפחה.
הילדה מרגישה זרה ולא רצויה בבית הוריה החדשים וחולמת לחזור ולהתגורר עם הוריה המאמצים, היא לא מבינה מה היא עשתה ומה קרה שיום בהיר אחד הם החליטו לוותר עליה.
הילדה שהורגלה להיות בת יחידה וקיבלה חינוך נאות ומפנק מוצאת את עצמה ברגע אחד נלחמת על מקומה בתוך משפחה קשת יום, מרובת ילדים, בבית דל אמצעים, חסר תנאים סניטריים וחינוך קלוקל, היא משתדלת להסתגל למצב שנקלעה אליו ולשרוד אבל הנפש שלה כבויה. היא מרגישה כמו חפץ שעובר מיד ליד כשאין בו יותר שימוש.
הילדה מוצאת נחמה בחברות שלה עם אחותה אדריאנה.
היא מספרת לה על חייה עם הוריה המאמצים, הבית בו גדלה וגעגועיה הגדולים לים שנשקף מחלון הבית.
נותרתי יתומה משתי אמהות חיות. אחת מסרה אותי כשחלב עדיין על שפתי, ואחת החזירה אותי בגיל שלוש עשרה. הייתי בת להורות כוזבות ודוממות, רחוקות. (עמ' 139)
הילדה מבינה שאמא שלה המאמצת (אותה היא מכנה: אמי של הים) חולה מאד ולכן אין תקווה שהיא תחזור לגור איתה ועם בעלה.
מבחינת משפחתה הביולוגית היא עוד פה להאכיל והיא מעיקה עליהם. הילדה סובלת מהצקות חוזרות ונשנות של שני אחיה הבוגרים, ומסיוטים בלילה.
במהלך חייה הקצרים הילדה איבדה מספר אנשים שנכנסו ויצאו מחייה כמו דלתות מסתובבות. היא מתגעגעת לכל מי שלא יחזור עוד לחייה ולכל מה שהיה בעבר וכרגע נשאר כזיכרון רחוק ומתוק.
הילדה מתחילה ללמוד בבית ספר חדש ועושה חיל מבחינה לימודית אבל מבחינה חברתית היא הופכת מטרה להצקות ומקבלת את הכינוי "המוחזרת" (השם המקורי של הספר באיטלקית).
היא לא מצליחה להיקשר לאמא הביולוגית שלה אותה היא מכנה "האם" ולא מאבדת תקווה שיבוא יום והאם המאמצת שלה תחזור לקחת אותה אליה אבל האמת בסופו של דבר מתנפצת לה בפנים.
"אמא של הים" זהו ספר לא עבה אבל יש בו אמירה גדולה והרבה עצב ואובדן התמימות והילדות.
אהבתי את הקשר החזק והאמיץ שנרקם בין הילדה לאדריאנה. האם הביולוגית לא היתה רעה, היא דאגה לצרכים הבסיסיים של ילדיה אבל לא ידעה לתת חיבוק, חום, אהבה ומילה טובה. זה לא מספיק להיות אמא בכך שהילד שלך יוצא לך מהרחם, יש עוד הרבה דברים מעבר. הספר היה מטלטל, מקומם ונוגע ללב - מומלץ בחום.
קריאה מהנה.
