משום מה יש לי נטייה להתעלם באופן מופגן מספרים שעושים להם יח"צנות וקידום מכירות חזק במיוחד. כך היה גם עם הספר הזה. הוצאתו לוותה במסע פרסום אינטנסיבי. אך לאחר שהבנתי במה עוסק הספר, החלטתי שבכל זאת אני צריך לשים עליו את היד. מצד שני, מאז ששמתי עליו את היד, עוד לא הנחתי אותו ממני… מזה למעלה מחודשיים שאני קורא את הספר ובקושי הגעתי לאמצע שלו. ולא. זה לא אומר שהספר לא טוב. זה אומר שהוא ספר שונה. ובעיקר, זה אומר שהוא כותב עלי. שהוא כותב את עצמי – ילד ירושלמי חרדתי, שגדל בתקופה של מציאות בטחונית לא קלה, סובל מבדידות חברתית, ומקשיים נוספים. וכידוע, אחד הדברים הקשים לבנאדם זה לקרוא את עצמו… אבל גם בלי קשר זה ספר ממש לא קל לעיכול.
הסיפור הוא למעשה של ילד בן 12 שמתמודד עם הפרעות של כפייתיות וחרדתיות, בן יחיד לאם חד הורית דכאונית. במהלך העלילה הוא מחפש כל העת את אביו, או מישהו שיהווה עבורו דמות אב. על הדרך הוא מנסה לעזור לאחרים להתמודד עם הבעיות הנפשיות שלהם, וחושש לדבר על הבעיות שלו. זה על רגל אחת, בלי ספויילרים.
מה שמיוחד בספר הוא שמדובר על ספר למבוגרים שמסופר בגוף ראשון של ילד בן 12. כך יש המון מקום למחשבות אותנטיות, להבין את הלכי הנפש שלו ואיך הוא מתמודד עם הסביבה שלו. ילד שבוגר מגילו, אך עדיין ילד. אבל אחרי הכל, עצם העובדה שכל גיבורי הספר מתמודדים עם בעיה נפשית כלשהי, כשברקע יש גם פסיכיאטר שנמצא כל הזמן, גורמת לספר להיות לא קל לקריאה. הניסיון לספר את הדברים מנקודת מבט של ילד הוא אולי ניסיון להגיש לנו את העלילה בצורה נוחה וקלה יותר, אך לעיתים נדמה שדווקא זה מה שהופך אותה להיות קשה יותר.
מצד שני, הרקע של הסיפור, ירושלים של שנות ה – 80, משפחות מצוקה שגרות על שוק מחנה יהודה, כשעדיין תפקד כמו שוק עירוני קטן ומשפחתי, עם כל תיאורי הרחובות והעיר ההולכת ונבנית הוא תענוג לקריאה בפני עצמו לירושלמים הותיקים מכורים לדבר. כמוני למשל… אומנם, ישנם לדעתי אי אילו אי דיוקים בחלק מהתיאורים, בעיקר כאלה שלא מסתדרים תמיד כרונולוגית, אך ברור שחלקם נעשו בכוונה לצורך הסיפור ולצורך טשטוש שכן בשום מקום גם לא ברור בדיוק מתי מתרחש הסיפור.
