Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
אל שולחנו של הזאב
תגיות: ,
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2020
מס' עמודים: 320
רב־מכר בינלאומי המבוסס על סיפורן האמיתי והמטלטל של הנשים שאולצו לטעום את המזון שהוגש לשולחנו של היטלר כדי לוודא שלא הורעל. גרמניה, 1943: ענייה ובודדה לאחר שהוריה מתו ובעלה עזב למלחמה, מחליטה רוזה סאוור בת ה־ 26 למצוא מקלט אצל הורי בעלה בכפר; אולם בוקר אחד מגיעים אנשי אס־אס ומבהירים לה מה תפקידה החדש: להיות טועמת המזון של אדולף היטלר. שלוש פעמים ביום רוזה ותשע נשים נוספות מגיעות למפקדה של היטלר, ל"מאורת הזאב", כדי לטעום מן המזון המיועד לצורר הנאצי לפני שהוא אוכל אותו. הטועמות מתפלגות לשתי קבוצות: הפנאטיות, שרואות עצמן נאמנות להיטלר, ונשים כמו רוזה, שעומדות על כך שאינן נאציות, אף שהן מסכנות את חייהן מדי יום ביומו למען מנהיג המפלגה הנאצית. כשסודות ורגשות טינה מתחילים להתפתח, האחווה הנשית הלא־צפויה הזאת מגיעה לשיאים דרמטיים, וכולן מתחילות לחשוש שמא הן נמצאות בצד הלא־נכון של ההיסטוריה. אל שולחנו של הזאב מעלה שאלות נוקבות על נשיוּת, חברוּת, שיתוף פעולה עם האויב, רגשות אשם והישרדות. הספר זיכה את רוֹזֵלָה פּוֹסטוֹרינוֹ בפרס קמפיילו לשנת 2018 ובפרסים ספרותיים נוספים.

ככול שאני קוראת יותר ספרים על תקופת השואה ועל השואה עצמה אני מגלה נקודת מבט חדשות ששונות כל כך האחת מהשניה.

הספר שלפנינו מספר את סיפורה של רוזה.
ברלין, מלחמת העולם השניה, רוזה מאבדת את כל מה שנותר לה, את אימה בהפצצות מהאויר ומצטרפת לבעלה הטרי למגורים חדשים בכפר מרוחק.
בעלה גוייס למלחמה ואילו היא נותרה לגור בבית הוריו, היא היתה חסרת כל ולא היה לה לאן ללכת. ביום בהיר אחד, מגיעים קציני אס אס ולוקחים איתם את רוזה. היא נלקחת הישר אל מאורת הזאב. מעתה ואילך, היא חלק מקבוצת בנות ולה תפקיד חדש – להיות הטועמת של האוכל של הפירר, ממש לפני שהוא מוגש לו. בכל בוקר אוטובוס אסף את הנשים מביתן והביא אותן אל משכנו של הפירר. כל מה שהיו צריכות לעשות זה לטעום את האוכל ולהבדק אחרי זמן קצר שהן בסדר ושאין רעל במנות. הנשים וגם רוזה לא היו יהודיות, אך בכל זאת התייחסו אליהן בנוקשות ובחשדנות והן קיבלו משכורת די גבוהה בתמורה לעבודתן. הנאמנות שלהן היתה חשובה מאחר והן בילו בתוך המאורה עצמה.

הספר מספר את מה שקרה לרוזה באותה העת, על הגעגועים לבעלה, על היחסים המורכבים בין הבנות ועל היחסים שלה עם הוריה של בעלה. השומרים על אותן בנות לא שמרו על מרחק מהן ונוצרו מערכות יחסים גם איתם.

לאורך הסיפור סיקרן אותי לדעת מה יעלה בגורלה של רוזה ואיך יסתיים הסיפור? האם היא תשרוד? ואיך?

ספר חשוב שהביא זווית אחרת על התקופה, שהעשיר את הידע שלי על עליה (מדובר בסיפור אמיתי). העלילה היתה מעניינת לעיתים אך הרגשתי שהיה חסר קצת עניין, מתח ופלפל לסיפור.

מידע נוסף ברוח הספר:
אדולף היטלר היה צמחוני – כך אומרת טועמת המזון של הצורר הנאצי, שהתראיינה לראשונה בגיל 95. לדברי מרגוט פולק, ששוחחה עם ה"טיימס" הלונדוני, היא נאלצה לטעום כל פלפל, אספרגוס או פרי שהוגש לשולחנו של היטלר מחשש שיורעל. היא תיארה את תפקידה כחשוב, אך ככזה שהציב אותה בחרדה תמידית שמא תורעל בעצמה מהמזון שטעמה.

במשך השנים, התווכחו היסטוריונים לגבי אמיתות הטענה לפי היטלר היה צמחוני. הוא היה חובב חיות, ותועד פעמים רבות עם כלבתו, בלונדי, אך עדויות אחרות הצביעו על כך שחיבתו לירקות נבעה דווקא בשל בעיות בריאות – יותר מאשר חיבה לבעלי חיים.

 

שרון בצלאל

אמא לשלושה, אין לי דקה לנשום אבל בולעת ספרים כאילו אין מחר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן