Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
אל שולחנו של הזאב
תגית:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2020
מס' עמודים: 315
רב־מכר בינלאומי המבוסס על סיפורן האמיתי והמטלטל של הנשים שאולצו לטעום את המזון שהוגש לשולחנו של היטלר כדי לוודא שלא הורעל. גרמניה, 1943: ענייה ובודדה לאחר שהוריה מתו ובעלה עזב למלחמה, מחליטה רוזה סאוור בת ה־ 26 למצוא מקלט אצל הורי בעלה בכפר; אולם בוקר אחד מגיעים אנשי אס־אס ומבהירים לה מה תפקידה החדש: להיות טועמת המזון של אדולף היטלר. שלוש פעמים ביום רוזה ותשע נשים נוספות מגיעות למפקדה של היטלר, ל"מאורת הזאב", כדי לטעום מן המזון המיועד לצורר הנאצי לפני שהוא אוכל אותו. הטועמות מתפלגות לשתי קבוצות: הפנאטיות, שרואות עצמן נאמנות להיטלר, ונשים כמו רוזה, שעומדות על כך שאינן נאציות, אף שהן מסכנות את חייהן מדי יום ביומו למען מנהיג המפלגה הנאצית. כשסודות ורגשות טינה מתחילים להתפתח, האחווה הנשית הלא־צפויה הזאת מגיעה לשיאים דרמטיים, וכולן מתחילות לחשוש שמא הן נמצאות בצד הלא־נכון של ההיסטוריה. אל שולחנו של הזאב מעלה שאלות נוקבות על נשיוּת, חברוּת, שיתוף פעולה עם האויב, רגשות אשם והישרדות. הספר זיכה את רוֹזֵלָה פּוֹסטוֹרינוֹ בפרס קמפיילו לשנת 2018 ובפרסים ספרותיים נוספים.

כאשר אוכלים נאבקים במוות.

ביום סתוי אחד בשנת 1943, מגיעים קציני אס-אס לגרוס-פארץ', כפר בפרוסיה המזרחית ומחפשים אישה צעירה בשם רוזה סאוור.
רוזה בת ה 26 הגיעה לכפר מברלין בעקבות בעלה גרגור ולאחר שגרגור התגייס לצבא והפך לחייל בוורמאכט, היא נותרה להתגורר עם הוריו ולעזור במשק הבית.
גרגור היה פטריוט כשהתגייס לצבא ורצה להיות "גרמני טוב" אבל המראות הקשים של המלחמה דיכאו את רוחו ונפשו והוא רק קיווה שכל הסיוט הזה יסתיים בקרוב.
לרוזה היתה ילדות מאושרת והיא גדלה עם בני משפחתה בברלין בשלווה ובנחת, אביה התנגד באופן נחרץ לממשל הנאצי ובמהלך המלחמה נהרגו שני הוריה ומאותו רגע החיים שהיא הכירה לא חזרו להיות אותו הדבר.
רוזה קיבלה מהקצינים פקודה לשמש כטועמת של היטלר כדי לוודא שהאוכל שלו לא מורעל וידעה שהיא מסכנת בכך את חייה אבל לא היו בידיה הרבה אופציות כי גם אם היתה בורחת ליערות, היא היתה עלולה למות מקור ומרעב.

רוזה נבחרה עם עוד תשע נשים כמוה להיות טועמת על שולחנו של "הזאב" בזמן שהיטלר הסתתר בבונקר שלו בוולפשאנצה – מאורת הזאב.
הנשים הכפריות פחות התחברו לרוזה העירונית שנקראה בפיהן "הברלינאית" אבל היא עשתה הכל כדי להתחבב עליהן ולהרגיש שייכת ובהמשך אף נבחרה לעזור במטבח לטבח הראשי של היטלר.
הטבח חיבב את רוזה ובטח בה מכיוון ששניהם היו מברלין ואף דאג לצייד אותה באוכל שנשאר במטבח, מה שעורר את קינאתן של הטועמות האחרות.
כל אחת מהנשים קיבלה אוכל אחר בצלחתה כדי לוודא שהאוכל לא מורעל ומי שהגיבה באופן מוזר לאוכל נשלחה לבידוד ובדיקה מעמיקה של האוכל שאכלה.
הנשים חששו לחייהן וחיו בפחד תמידי ואילו רוזה הרגישה שרוחות המלחמה מתחילות לתת בה את אותותיה ואיבוד השליטה על חייה גרם לה להתמרד ולאבד כל רסן.
היא מצאה את עצמה נלחמת בין הנאמנות שלה לעצמה ונגד הנאציזם לבין הרצון לרצות את האנשים שמקיפים את חייה שהיו נאמנים לפיהרר ובכל יום היא איבדה עוד קצת מהאנושיות שלה ונשאבה לתוך העולם האפל שבתוכו היא היתה חיה.

הסיפור היה מזעזע והיה מצמרר לקרוא על הנשים שטעמו את מזונו של היטלר תוך סיכון חייהן, וצחוק הגורל הוא שבסופו של דבר היטלר התאבד לאחר שבלע כדור ציאניד והרעיל את עצמו למוות.
העלילה חושפת עוד פיסת מידע על המלחמה הארורה וגם מראה את הצד של התושבים הגרמנים שלא הסכימו עם הממשל הנאצי וסבלו בדיוק כמו כולם מההשלכות של המלחמה.
אחד הדברים המקוממים בכל הסיפור היה העובדה שהיטלר היה בכלל צמחוני מכיוון שלא יכל לסבול את האכזריות של בתי המטבחיים והמקורבים לו ראו בו "טיפוס רגיש"…נשגב מבינתי להבין כיצד אחד האנשים הכי אכזריים בהיסטוריה שגרם לרצח עם שלם נחשב לטיפוס רגיש.
דמותה של רוזה היתה מבלבלת בעיני, לא אהבתי את ההתנהלות שלה במהלך המלחמה אבל מצד שני היא היתה עסוקה במלחמת הישרדות ויתכן שהיא עשתה דברים שלא היתה עושה במצב שפוי ונורמלי.
מדהים לגלות איך גבולות הטוב והרע הטשטשו במהלך המלחמה הזאת וכמה תמימות או טמטום היה בלבו של העם הגרמני שהאמין שרק היטלר יציל את גרמניה מידיו של סטלין המרושע, הרי שניהם היו מרושעים, כל אחד בדרכו שלו ואין ספק שזאת היתה אחת התקופות שהותירה כתם שחור בדפי ההיסטוריה.
הספר היה זורם, מרתק מבחינה היסטורית ואף מרגש – מומלץ לקריאה.

קריאה מהנה.

חגית בן-חור

חגית בן חור, בלוגרית ספרים, חיה בסרט ומכורה לסדרות טלוויזיה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן