בספרות המתורגמת ישנו הבדל ניכר בין ספרות אמריקאית לבין ספרות אירופאית. הפוליטיקלי קורקט – שקיים אצל האמריקאים באופן כל כך מובהק, לא קיים כמעט בכלל בספרים אירופאים, וזו הסיבה העיקרית שאני מעדיפה את הספרות האירופאית. הסופרים, במיוחד סופרי המתח השוודים והצרפתים, לא מפחדים ללכת עד הסוף – והספרים שלהם מפורטים, מלאי אכזריות וקשים לקריאה. גם 'אלכס' הוא ספר כזה. הוא מאד צרפתי, והשיוך הגיאוגרפי הזה אומר שהוא לא מיועד לרכי הלב שבינינו. וזה בדיוק מה שהופך אותו לספר מתח כל כך טוב.
הסיפור מתחיל בחטיפתה של אישה בשם אלכס. אנחנו לא יודעים כלום על אלכס, מלבד שני דברים: היא יפה והיא בת 30. החוטף שלה מכה אותה עד לאובדן ההכרה ומוביל אותה למחסן נטוש, שם הוא כולא אותה בכלוב קטן תלוי מהתקרה. אלכס לא יכולה לעמוד בכלוב כי אינו גבוה מספיק, וגם אינה יכולה לשבת – מה שמותיר אותה בתנוחת ביניים בלתי אפשרית. החוטף אינו מוכר לאלכס, וכשהיא שואלת – למה אני? הוא רק עונה שכל מה שהוא רוצה זה לראות אותה מתה. ככל שהזמן עובר והשהות בכלוב האכזרי מתארכת, אלכס נאלצת לגייס את כל התושייה שעוד נותרה בה בכדי לנסות להיחלץ ממנו וכדי לברוח מן השבי. אבל מי היא בעצם אלכס? חטופה חפה מפשע? פושעת בעצמה? קורבן? ומה הקשר בינה לבין החוטף שלה?
גיבורו השני של הספר הוא פקד קאמי ורהובן. הדמות שלו הייתה מאד מיוחדת ומאד יוצאת דופן בשלל המותחנים שאני קוראת. קאמי מסתכל על העולם מלמטה כי הוא הגובה שלו הוא 1.45 בלבד, ואת העובדה הזו הוא חייב לאמו שעישנה בזמן ההיריון שלה. לקאמי יש שלדים בארון משל עצמו, אשתו אירן נחטפה ונרצחה בעודה בחודש השמיני להריונה, מה שהותיר אותו כמובן במשבר ארוך והרחיק אותו לתקופה מעבודתו. שהוא מקבל לידיו את תיק החטיפה של אלכס, הדבר האחרון שהוא מעוניין זה לנהל תיק שמחזיר אותו אחורה לזיכרונות הקשים שלו, אבל ככל שהוא מתקדם בחקירה הוא לא מסוגל להניח לו עד שיגלה את כל האמת.
הספר בעל שלושה חלקים ונכתב בגוף שלישי, כאשר חלק מהפרקים הם מנקודת מבטה אל אלכס, וחלקם מנקודת מבטו של קאמי. כבר בהתחלה אנו למדים ש'אלכס' הוא הספר השני מתוך טרילוגיה, ואילו הספר הראשון שנקרא 'אירן' – עוסק בחטיפת אשתו של קאמי. העובדה הזו לא מפחיתה את ההנאה מהקריאה כי 'אלכס' עוסק בסיפור שונה לחלוטין ונסגר בסוף סגור.
פסק הדין:
מדובר בספר שהוא יצירת אמנות לכל דבר, ספר שהזכיר לי לכל אורכו למה אני כל כך אוהבת ספרי מתח. הכתיבה היא גאונית והדמויות עגולות ומרתקות. נהניתי מאד לקרוא את דמותו הצינית והמשעשעת של קאמי, וגם את דמויות המשנה המצחיקות: הבלש העשיר, הבלש הקמצן, השופט המעצבן. כל אלה העניקו לי את האתנחתא שהייתי זקוקה לה – כי למעשה מדובר בסיפור מחריד. אין מילה אחרת שתתאר את מה שחשתי שסיימתי לקרוא. הספר לא מיועד לבעלי לב חלש, ואם בחלק הראשון שלו, שעסק בחטיפה, עוד קראתי את התיאורים בגבורה יחסית, אז בחלק השלישי כבר נשברתי. אני לא מפסיקה לחשוב עליו מאז ועל דמותה של אלכס. רוצו לקרוא.
