האמת היא, שכמו רוב הקוראים הישראליים, אני פחות אוהב ספרים המכילים סיפורים קצרים. למרות שגם אני חוטא בכתיבת סיפורים קצרים לעיתים (בינתיים למגירה), ולמרות שבתור ילד מאוד אהבתי לקרוא ספרי סיפורים ולא היה לי סבלנות הרבה פעמים לקריאת ספרים ארוכים, כיום אני פחות מתחבר לז'אנר. אלא אם באמת מדובר על משהו יוצא דופן. מצד שני, יש לי חולשה לספרים שנכתבים על ידי יוצרים דתיים או ספרים שנכתבים על המגזר הדתי לגווניו. חולשה נוספת היא לספרים העוסקים בתחום היצירה ובעיקר הספרות, וחולשה נוספת היא ספרות מקור שהקרקע בו מתרחש הסיפור הוא ארץ ישראל.
אז מכל החולשות האלה יחד, יחד עם ההבטחות שבגב הכריכה על שלל סיפורים מגוונים ומעניינים שחלקם גם זכו בתחרויות, התגברתי על החיסרון הנ"ל ולקחתי את הספר לידי.
ואומנם, אפשר לומר שהתאכזבתי. זה לא שהסיפורים לא נחמדים, זה לא שהם לא כתובים יפה, זה לא שהנושאים המובטחים בתקציר לא ממומשים. הבעיה שלי היתה החזרתיות. אין כמעט סיפור בספר שאחד מגיבוריו הראשיים הוא לא מרצה ו/או סטודנט ו/או יוצר אומנות מסוג כלשהו. החל מסיפורים שמתרחשים כולם במכללה או מוסד אקדמי או בחוג לאומנות, ועד לסיפור שלכאורה לא קשור בכלל לנושא ותמיד המחבר יכניס איזכור מאולץ כלשהו. וזה מעצבן. כי כשאני קורא ספר עם סיפורים קצרים, אני מצפה לקבל סיפורים שונים לגמרי, עולמות שונים, דמויות שונות, ולא עוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור שבסוף כולם סביב אותו נושא. אז הדמויות אחרות (אם כי לא בהכרח, תכף נרחיב), הרקע שונה, המיקום הגאוגרפי, המצב הדתי, החברתי או הכלכלי בין הסיפורים משתנה. אבל בסוף הכל מסתובב סביב אותו נושא. וכשעוברים את מחצית הספר זה כבר מתחיל להימאס.
ואגב הדמויות – גם כאן, יש כמה דמויות שחוזרות על עצמם בין הסיפורים. דמות שולית בסיפור אחד, או אפילו לא מאוד שולית, מקבלת זרקור בסיפור אחר. מה שמעצים בי את המחשבה שהספר לא ערוך נכון. עם עריכה טובה ונכונה, אפשר היה לשזור עלילה אחת ארוכה סביב אותם דמויות, סביב אותו נושא של חוג או מרצה לאומנות, אולי לשייף פה ושם חלק מהסיפורים, ולשזור הכל לנובלה אחת או לרומן אחד ארוך. וחבל שזה לא נעשה.
ועוד לא הזכרנו את היוצר – יגאל גרוס – שבמקצועו הוא, איך לא, מרצה לאומנות. ליתר דיוק, ראש חוג לתקשורת חזותית במכללה דתית בירושלים. הוא אומן ויוצר בעצמו. והוא גם דתי שחזר בתשובה לפני שנים רבות, ויושב על הגדר של כמה עולמות מבחינה דתית, אמונית ואומנותית. או במילים אחרות, מבלי להכיר את המחבר אישית, עושה רושם שמרבית הסיפורים כתובים עליו עצמו או על קולגות שלו, גם אם בסופו שלב דבר הכל פרוזה עלילתית.
