Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
אלוהים ואני בגן העיר
סופר/ת:
הוצאה לאור:
תאריך הוצאה: 2019
מספר עמודים: 185
לוחם לשעבר ביחידה מובחרת שנפצע בראשו במהלך שירותו ומצא עצמו כאחד מגיבורי ההתנתקות מגוש קטיף; אב צעיר, מורה לעיצוב בבית ספר תיכון דתי, מנסה להתקרב לאלוהים בדרכים לא קונבנציונליות; בחור חרדי שמתאהב בנערה חרדית הלוקה בנפשה; עובד תחזוקה קשה יום שעולמו הצר נע בין אישה רוטנת ובוס כועס מנסה להציל את כבודו האבוד; וסטודנט לאמנות ב"בצלאל" ומרצה צעירה המנהלים מערכת יחסים קצרה וכואבת, לפחות עבור הסטודנט. אלה הם רק חלק מהדמויות, בשנים עשר סיפוריו הקצרים של יגאל גרוס. המציאות של הדמויות נעה על קו התפר בין קונבנציונליות לבין הווייה הזויה משהו, אולם תמיד במציאות ישראלית. עולמו הדתי של המחבר מבצבץ ברווחים שבין אבני החיים, שהטיח המחבר ביניהן לא עשוי עד הסוף. אף אחת מהדמויות אינה יכולה להיקרא "הגיבור בסיפור". כולם אנטי גיבורים. בלי קשר לגילם, לעיסוקם ולמעמדם החברתי. כולם רוצים לעשות טוב, אבל בדרך נתקלים ומועדים. הסיפורים 'אוקטובר 1988' ו'כל אחד יעשה מה שהוא צריך לעשות', זכו בתחרויות הסיפור הקצר של "הארץ" ו"מקור ראשון". ספרו הראשון, 'אחרי הצילום', הכיל ושילב צילומים וטקסטים שנכתבו בהשראתם. יגאל גרוס עוסק שנים רבות בתקשורת חזותית וצילום.

האמת היא, שכמו רוב הקוראים הישראליים, אני פחות אוהב ספרים המכילים סיפורים קצרים. למרות שגם אני חוטא בכתיבת סיפורים קצרים לעיתים (בינתיים למגירה), ולמרות שבתור ילד מאוד אהבתי לקרוא ספרי סיפורים ולא היה לי סבלנות הרבה פעמים לקריאת ספרים ארוכים, כיום אני פחות מתחבר לז'אנר. אלא אם באמת מדובר על משהו יוצא דופן. מצד שני, יש לי חולשה לספרים שנכתבים על ידי יוצרים דתיים או ספרים שנכתבים על המגזר הדתי לגווניו. חולשה נוספת היא לספרים העוסקים בתחום היצירה ובעיקר הספרות, וחולשה נוספת היא ספרות מקור שהקרקע בו מתרחש הסיפור הוא ארץ ישראל.

אז מכל החולשות האלה יחד, יחד עם ההבטחות שבגב הכריכה על שלל סיפורים מגוונים ומעניינים שחלקם גם זכו בתחרויות, התגברתי על החיסרון הנ"ל ולקחתי את הספר לידי.

ואומנם, אפשר לומר שהתאכזבתי. זה לא שהסיפורים לא נחמדים, זה לא שהם לא כתובים יפה, זה לא שהנושאים המובטחים בתקציר לא ממומשים. הבעיה שלי היתה החזרתיות. אין כמעט סיפור בספר שאחד מגיבוריו הראשיים הוא לא מרצה ו/או סטודנט ו/או יוצר אומנות מסוג כלשהו. החל מסיפורים שמתרחשים כולם במכללה או מוסד אקדמי או בחוג לאומנות, ועד לסיפור שלכאורה לא קשור בכלל לנושא ותמיד המחבר יכניס איזכור מאולץ כלשהו. וזה מעצבן. כי כשאני קורא ספר עם סיפורים קצרים, אני מצפה לקבל סיפורים שונים לגמרי, עולמות שונים, דמויות שונות, ולא עוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור שבסוף כולם סביב אותו נושא. אז הדמויות אחרות (אם כי לא בהכרח, תכף נרחיב), הרקע שונה, המיקום הגאוגרפי, המצב הדתי, החברתי או הכלכלי בין הסיפורים משתנה. אבל בסוף הכל מסתובב סביב אותו נושא. וכשעוברים את מחצית הספר זה כבר מתחיל להימאס.

ואגב הדמויות – גם כאן, יש כמה דמויות שחוזרות על עצמם בין הסיפורים. דמות שולית בסיפור אחד, או אפילו לא מאוד שולית, מקבלת זרקור בסיפור אחר. מה שמעצים בי את המחשבה שהספר לא ערוך נכון. עם עריכה טובה ונכונה, אפשר היה לשזור עלילה אחת ארוכה סביב אותם דמויות, סביב אותו נושא של חוג או מרצה לאומנות, אולי לשייף פה ושם חלק מהסיפורים, ולשזור הכל לנובלה אחת או לרומן אחד ארוך. וחבל שזה לא נעשה.

ועוד לא הזכרנו את היוצר – יגאל גרוס – שבמקצועו הוא, איך לא, מרצה לאומנות. ליתר דיוק, ראש חוג לתקשורת חזותית במכללה דתית בירושלים. הוא אומן ויוצר בעצמו. והוא גם דתי שחזר בתשובה לפני שנים רבות, ויושב על הגדר של כמה עולמות מבחינה דתית, אמונית ואומנותית. או במילים אחרות, מבלי להכיר את המחבר אישית, עושה רושם שמרבית הסיפורים כתובים עליו עצמו או על קולגות שלו, גם אם בסופו שלב דבר הכל פרוזה עלילתית.

אהבתם? שתפו!

דוד פרוידיגר

דוד, 36, ירושלמי בנשמה, מכור למילה הכתובה- לקרוא, לכתוב ומה שביניהם.

כתיבת תגובה

מה הדירוג שלכם לספר?

סגירת תפריט
דילוג לתוכן