לכולנו יש ציפיות. זה טבעי ובלתי נמנע. יש לנו ציפיות מעצמנו, ציפיות מאחרים, ציפיות מבני משפחה וחברים. כאשר אני מתחילה לקרוא ספר של סופר שאני אוהבת כך הציפיות יהיו גבוהות בהתאמה. את הרומן 'הדרך הביתה' של הילה ארוון קראתי ואהבתי מאד, ולכן הגעתי לספר 'אי התפוחים' עם ציפיות גבוהות מאד, אבל עם חששות מנגד – כי 'הדרך הביתה' הוא רומן עכשווי, ואילו 'אי התפוחים' הוא הרומן ההיסטורי הראשון של הילה שאני קוראת. שמחתי כל כך לגלות בסופו של הספר שהציפיות הגבוהות אכן התממשו. מהמילה הראשונה שלו ועד לאחרונה נשאבתי ללונדון של המאה ה-19. יכולתי לדמיין את האווירה, את השמלות, את בתי האבן המפוארים, את הרחובות המרוצפים ואת כרכרות הסוסים. הרגשתי כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים גדולה שרק רוצה לקרוא ולא להחמיץ אפילו פרט קטן.
מג אלישיביץ נולדה לחיים פשוטים אך למשפחה אוהבת. כסף לא היה בבית, גם לא הרבה אוכל וודאי שלא דברי מותרות, אבל הוריה היו מאושרים, קרובים ותומכים. היא לא הייתה זקוקה עוד לדבר. רצה הגורל וטרגדיה לא צפויה משאירה את מג הצעירה יתומה מהוריה וחסרת קורת גג בעת ובעונה אחת. מג נאלצת לחפש מקום מחייה, אוכל ועבודה על מנת להמשיך בחייה. כאשר היא מחפשת קרובת משפחה שנותרה בחיים, היא נתקלת באנתוני אליוט, בן עשירים שחצן שבז לה מהרגע הראשון שפגש אותה. לצערה של מג היא תאלץ לפגוש את אנתוני פעמים רבות. כאשר הכרכרה שלו פוגעת בה במקרה ברחוב והיא נפצעת, משפחת אליוט לוקחת אותה לביתה על מנת שתחלים. לעומתו של אנתוני שסולד ממנה, שאר בני המשפחה דווקא מקבלים אותה באהבה ומסבירים לה פנים. עד כדי כך שהיא הופכת לחלק בלתי נפרד מהמשפחה.
הספר רווי בדילמות של הגיבורה עצמה: היא נאלצת לחגוג חגים נוצריים למרות שהינה יהודייה, ללמוד מנהגים ונימוסים שאינה מכירה ולהוכיח את עצמה כל הזמן מול עיניו הבוחנות של אנתוני. התחברתי מאד למאבקיה הפנימיים של מג במהלך הסיפור והיא כבשה את לבי. במיוחד כאשר נלחמה על רצונה להתחתן מאהבה וללמוד מקצוע משלה – מה שלא היה מקובל באותה תקופה. העלילה מסועפת, מתעתעת, מותחת ומרתקת, מלאה בתפניות חדות ומפתיעה בכל פעם מחדש עד לסופה. כל החשדות שעלו בראשי הופרכו בכל פעם מחדש, דבר שהוביל אותי לגמוע את המילים חסרת סבלנות להגיע לסוף.
פסק הדין:
לאורך הספר לא הפסקתי להתמוגג ולהתפעל מהכתיבה ומהעברית העשירה. אני כל כך אוהבת ספרי מקור שכתובים בעברית יפה, ויש כל כך מעט כאלה שחייבים לחפש אותם בפינצטה. אז הנה מצאתי לי ספר כזה. קראתי את הספר ללא הפסקה בכדי לגלות מי היא באמת מרגרט אלישיביץ, ומצאתי את לונדון הוויקטוריאנית במיטבה. והסוף? בונבוניירה. ככה כותבים סוף של ספר. מומלץ בחום!
