גילוי נאות: את הספר קיבלתי במסגרת השגרירים של מודן וכתר, אבל כמובן זה לא מונע ממני לכתוב את מה שאני באמת חושבת על הספר.
אישה מעבר לים, שלוש נשים, כל אחת עם סיפור משלה ועם קשיים משלה, שהעלילה תופרת אותן יחד, מחברת מדינות ולבבות. האמת, קשה לפרט קצת יותר מזה, כי זה עלול להרוס את חווית הקריאה.
אל הספר הזה ניגשתי בספקנות מסוימת, אני מאוד אוהבת תוצרת כחולבן, אבל תסלחו לי, אני פחות מתחברת לסופרים ישראלים, ולכן באתי לספר בחוסר חשק. כשהתחלתי לקרוא בו גיליתי שאין בו ממש פרקים, יותר נקודות מבט של דמויות, והקריאה בכל דמות עלולה לקחת זמן, ועם חוסר החשק שנכנסתי איתו לספר הרגשתי שלא אעמוד בזה. אבל עמדתי בזה בצורה יפה.
הספר סוחף, העלילה נרקמת לאט לאט, הסופרת אוהבת להוסיף הרבה פרטים, להסביר לנו כל דבר ודבר, לפעמים היו קצת יותר מידי פרטים, אבל לרוב נהנתי מכל מילה. רציתי כבר להגיע לסוף הספר כדי להבין הכול, אבל גם רציתי שהספר לא ייגמר. רציתי לחבק את דמויות, לנגב להן את הדמעות, הרגשתי אותן שם וחוויתי את הרגשות שהן חוו.
הכתוב בספר מכניס למערבולת רגשית, ולפעמים כעסתי על הסופרת שבחרה להקשות עוד קצת על הדמויות, כאילו לא סבלו כבר מספיק. בכל עמוד שקראתי הרגשתי כאילו אני הייתי בפריז, או ברחובות ירושלים, באנגליה או בתל אביב, הרגשתי באמת הכול.
אחרי שסיימתי את הספר, חשבתי עליו, שמחתי על איך שהוא נכתב, וגם על הקשיים שבו, הרגשתי שהוא נותן לי נקודת מבט שונה פתאום, וידעתי שהוא לא היה יכול להיות כתוב בצורה אחרת מזו שנכתב.
שורה תחתונה: קפיצה לעבר, שבדרך לא דרך, מחממת את הלב!
