אישה בעונת מעבר
משבר אמצע החיים. האומנם?
רומן פסיכולוגי על אישה בשנות החמישים שלה. אביגיל מעצבת מצליחה בעלת שם ויצירתיות מנהלת רומן סוחף מזה מספר חודשים עם מייקי אהבת נעוריה. הודעה אחת "אביגיל , אל תבואי. סופית, זה נגמר"- מערערת את שלוות חייה. ביומיום נשואה לאיתן "איתנים" אמא לילדים מתבגרים. בנה עומד לפני גיוס, היא איבדה תינוק ולא הספיקה , ככל הנראה, להתאבל על האובדן. היא מחוברת למצלמה של דוקו ריאליטי על חייה ( תמורת כסף). מרגע קבלת ההודעה , תסריטים שונים חולפים בראשה. רגע, הוא התכוון שזה נגמר בינינו? היא נוטשת פגישת עבודה עם משקיעים מבריסל למורת רוחה של שותפה. אינה מרוכזת בכל הנוגע לבעלה, לילדיה. ואם זה לא מספיק, אמה של חברתה הטובה מכיתה ב' הולכת לעולמה בדיור מוגן.
היא נפגשת עימו. ובעוד הוא מספר לה כי אשתו החליטה לעזוב אותו והמשולש ה"יציב" עומד לקורס, היא מגלה ברכבו רמז כי יש לו עוד מישהי ….
היא נוטשת אותו . נשמתה כבויה. עיניה כבדות. כל רצונה להשאיר את המצב כקדמותו עם החיות שבו. שהרי העזיבה הזו כמו עזיבת הנעורים ואז באמת תחוש כבת חמישים. כמו הנשים שגופן קמל ונשאבות לשגרת יום . מה עובר עליה? בעוד חברתה יושבת שבעה ביחידת הדיור המוגן , מגיע לשם מייקי לאחר שלא ענתה לשיחותיו. השניים מתחברים בתשוקה סוחפת אשר מצולמת ללא ידיעתם .
חיבור לעד? מסתבר שלא ממש. ההפכפכות הזו מתעתעת בה פיזית ונפשית וכל רצונה לברוח הרחק משגרת יומה האפור. בעלה מגונן עליה אבל גם הוא די מודאג מהשינויים ההורמונליים שעוברים עליה. השק בה היא חיה עומד להתבקע תחת רגליה. היא עומדת לאבד הכל.
מה קורה לה בקיבוץ בעמק הירדן בתוך אוטובוס שהוסב ליחידת מגורים?
עלי לומר שכאישה בשנות החמישים לחייה, אני מרגישה שגיל הוא מספר. הכל בחיים הוא בחירה. בחירה איך לנהל את חייך. הקן מתרוקן והקן ב"ה מבורך. הספר מצייר תחושות דרמתיות קיצוניות. מרוח חיי- לקחת הכל בפרופורציה. משבר אמצע החיים? או מבשר חיים אחרים?
