מצד אחד, זה אחד הספרים הכי מוזרים שקראתי. מצד שני, יש בו כמות בלתי נדלית של אהבה שאינה תלויה בדבר.
מדיסון וליליאן נפגשו לפני שנים רבות בבית ספר יוקרתי לבנות, הן היו חברות וחלקו יחד חדר.
ליליאן, בת עשרים ושמונה, עובדת בשני מרכולים מתחרים, ומעבירה את חייה בבטלה ושאיפה לכלום. היא לא הייתה כזו. היא היתה טיפוס תחרותי, שאפתן וידעה שהצלחה בלימודים היא מפתח להצלחה בחיים. אבל משהו השתבש במהלך הדרך והיא מצאה את עצמה חיה חיים חסרי שאיפות וכיוון. בדיוק כמו אימה.
מדיסון, בת למשפחה עשירה מאוד נשואה לסנטור עשיר מאוד וחיה חיי עושר. יש לה חלק משמעותי בנפילה של ליליאן אך בכ"ז הן נשארו חברות במשך שנים על ידי חלופת מכתבים.
באחד המכתבים מדיסון מבקשת מליליאן לבוא אליה ורומזת על הצעת עבודה. לילאן לא מהססת. גם ככה אין לה מה להפסיד והיא נוסעת.
מדיסון שואפת להצלחה בכל מחיר וליליאן שואפת לרצות את מדיסון. כמעט בכל מחיר.
ההצעה של מדיסון היא שלילאן תשמש כאומנת לשני בניו של הסנטור מנישואיו הקודמים. הם תאומים, בן ובת, בני עשר והם סובלים מתופעה ייחודית ועל טיבעית. הם עולים באש, פשוטו כמשמעו, ולא ניכווים. הם פראיים ולא מרוסנים אבל חובה להשגיח עליהם ולמתן אותם. הסנטור רוצה להתקדם פוליטית ואסור שהבעיה שלהם תתגלה.
מדיסון מתחננת וליליאן מסכימה. מאוד הפריעה לי מערכת היחסים הזו בניהן. מדיסון רואה רק הצלחה וכל האמצעים כשרים וליליאן רק רוצה לרצות ומוכנה להתפשר ולהקטין את עצמה.
הטיפול בילדים אינו קל, בלשון המעטה, אבל כאן מתגלה גדולתה של ליליאן שעושה הכל כדי להצליח. היא עומדת לצד הילדים ומגנה עליהם בכל מצב למרות המוזרות שלהם. הם מחזירים לה אהבה ויחד הם מתמודדים עם כל האתגרים שהם נתקלים בהם.
סיפור מיוחד ושונה. הייתי שמחה לקרוא עוד קצת על הילדים וליליאן. לגבי סוף הסיפור, יש יגידו שהוא סוף טוב אני רק לא בטוחה שהוא טוב לכל הצדדים.
מוזמנים לקרוא ולהחליט בעצמכם.
קריאה מהנה.
