הספר הזה גרם לי לבכות ולצחוק בו זמנית. העיניים דומעות והצחוק מתגלגל.
שתי נשים שסיפור חייהן נשזר יחד בעצב, בשמחה, באופטימיות ובתקווה.
אנני, גרושה בת 35, מטופלת באמא חולת דימנציה. אנני לא רואה נקודת אור בשום דבר. הכל מבחינתה קודר, מעצבן ומתסכל. היא פשוט ממורמרת. ואחרי שנחשפים לסיפור חייה ניתן להבין אותה. אנני פוגשת את פולי באחד ממשרדי בית החולים אחרי שאנני מתחננת בפני הפקידה שרק תשנה את כתובת המגורים של אימה. הפקידה מתעלמת ומנפנפת אותה עד שמגיעה פולי עם כל האנרגיות שלה, ובכמה מילים קצרות גורמת לפקידה לעזור לאנני.
פולי, גם בת 35, יש לה סרטן במוח, אך כל כולה חיות ושמחה. היא מאירת פנים, מפרנגת במילה טובה ומקפידה לפזר אהבה סביבה.
לפולי אין הרבה זמן לחיות. אולי שלושה חודשים, היא מחליטה לעשות שינוי בחייה. לחיות ולהתלבש איך שבא לה. פולי חייכנית, אופטימית ומאירת פנים לכל אדם בכל מקום, והיא מחליטה לקחת את אנני כפרוייקט סיום וללמד אותה להיות מאושרת.
מכאן אנו נחשפים אט אט להתמודדויות שהשתיים עברו ועוברות בחייהן. אנו שותפים למסע של אנני ופולי להפוך את מאה הימים הבאים לימים מאושרים, צבעוניים ומלאי אור. אנו מלווים את פולי בהתמודדות שלה עם מחלת הסרטן והשינויים הגופניים שהיא עוברת. החלומות, התקוות והרצון לנצל בצורה מקסימלית כל רגע ורגע.
אנחנו מלווים גם את אנני בהתמודדויות שלה עם אימה, אשר בגלל מחלתה לא מזהה אותה.
את בתה היחידה.
אלצהיימר. מחלה איומה. הרגעים של הצלילות, של הזיהוי, הם רגעים של חסד. כמו קרן אור באפילה. כמו תחושת ניצחון. אנני מתמודדת גם עם דמויות משמעותיות מעברה שפגעו בה כ"כ ואיתן היא ניתקה קשר.
את השתיים מקיפות דמויות משנה כמו דר׳ מקס הרופא של פולי, ג׳ורג׳ אח של פולי וקוסטאס השותף של אנני לדירה, שיחד הופכים לחבורה מגובשת המגשימה את מאוויה של פולי בימים שנשארו עד מותה.
"…הנפש מגוננת עליך מלהבין… התקווה היא הדבר האחרון שגווע…" עמ׳ 217
ספר מרגש. התהליכים שעברו הדמויות, החותם שהשאירו. העצב, השמחה, התקווה… באיזשהו שלב הרגשתי כאילו אני עצמי חברה של פולי.
לקראת סוף הספר התחיל לזמזם לי השיר בביצוע של חווה אלברשטיין, רקמה אינושית אחת. מזכיר גם את המסע של אנני וגם את המסע של פולי.
מצרפת לכם פה את המילים.
תקראו אותם שוב אחרי שתקראו את הספר.
קריאה מהנה.
כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.
