Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages

אורלי גילבטר-אדלרב – 10 לינואר 2018 ראיינו בפינתנו #הכר_את_הסופר את הסופרת Orly Ghelibter Adler

שאלון היכרות:
1. מה הספר האחרון שכתבת?
ספר הביכורים שלי "המשרפה של ללי" – סטימצקי / אינדיבוק. סיפור מקאברי אך משעשע על קיבוצניקית המנסה להציל את קיבוצה הגוסס באמצעות הקמת עסק לשריפת גופות, ואת עצמה ע"י מציאת תורם כליה.

2. על מה את עובדת כעת?
השאיפה שלי היא להשלים את הטרילוגיה המתחוללת אצלי בראש, כשהספר "המשרפה של ללי" הוא בעצם החלק הראשון מתוכה. הספר מסתיים בסימן שאלה ומשאיר פתח להמשך. כתבתי את השלד לחלק השני, אך כעת אני מתמקדת בתרגום החלק הראשון לאנגלית. אני עושה זאת בעצמי, בעיקר כי אני הכי מכירה את התוכן והכי מתחברת אליו. בנוסף ישנם בספר שירים שכתבתי ונראה לי שהכי מתאים שאני אהיה זו שאחרוז אותם גם באנגלית (נהנית מזה מאוד). מן הסתם אצטרך לשלוח את כתב היד המתורגם לעריכה לשונית, כדי לוודא שרמת האנגלית משביעה רצון.

3. מתי ואיך התחלת לכתוב?
בכיתה ו' (1983) כתבתי מעין המנון לשכונה שנולדתי וגדלתי בה, שכונת נווה-שרת בת"א. "הלבשתי" מילים על גבי מנגינת השיר "יונה פעמונה". השיר הושר בטקס כלשהו ואפילו הועבר לתלמידי בית הספר היסודי, שנים לאחר שסיימתי ללמוד בו. אפשר לומר שמאז נדבקתי בחיידק הכתיבה. תמיד חלמתי לשלב בין אהבתי לקולנוע ולטלוויזיה, לבין אהבתי לכתיבה. גידלו אותי להכיר בעובדה שמקצועות אלו אינם פרקטיים ולכן פניתי לכימיה ולתכנות מחשבים (מרחק שנות אור מכתיבה ויצירתיות), אך החיידק כנראה לא עזב אותי. בגיל 40, כשחליתי באי ספיקת כליות, התפטרתי מעבודתי הרווחית בתחום ההייטק והלכתי ללמוד תואר שני בתסריטאות במגמה לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת ת"א ונהניתי מכל רגע! לאחר סיום התואר, עברתי טיפולי דיאליזה והשתלת כליה, ובמשך הזמן הזה אספתי ניצני רעיונות שנכתבו במהלך לימודי התסריטאות ובניתי סיפור שהפך בסופו של דבר לספר הביכורים שלי. ו… כן, אימא שלי צדקה, אומנות זה לא פרקטי.

4. איפה ומתי את נוהגת לכתוב?
יש לנו חדר עבודה, המאוכלס בדרך כלל ע"י בן זוגי אילן. ולכן אני נוהגת לכתוב ליד שולחן המטבח, בשעות הבוקר (כשבנותיי נמצאות בחטה"ב ובתיכון), או בשעות הערב/לילה המאוחרות.

5. מתי התחלת לקרוא לעצמך "סופרת"?
מעולם לא. אני בקושי קוראת לעצמי תסריטאית. פעם צפיתי בראיון עם אילנה דיין ובו היא אמרה שלמרות כל ההישגים שלה, היא מעולם לא טפחה לעצמה על השכם (או משהו בסגנון). נראה לי שזו תכונה המשותפת לנשים רבות, לא להכיר בערך עצמן ו/או להקטין אותו. אני פשוט אישה שכותבת.

6. מה התכונה החביבה עלייך בעצמך?
אני חושבת שחוש ההומור והאופטימיות שלי. זה הומור שלא פונה לכל אחד (בספר למשל, מדובר בעיקר בהומור שחור). לגבי האופטימיות, לרוב היא שולטת – אני לא זוכרת תקופות שנפלתי לתהום עמוקה שלא הצלחתי להתרומם ממנה, אך ישנם רגעים של שבירה. כמו לכל אחד.

7. איפה את גרה? ואיפה היית רוצה לגור?
אני גרה בקדימה, ליד נתניה, ולא הייתי רוצה לגור במקום אחר. כשבן זוגי ואני עבדנו בתחום ההייטק, גרנו יחד עם בנותינו במשך 9 שנים בהולנד. הייתי היחידה מבין ארבעתנו שחלמה לחזור הביתה. היה שם טוב, יפה ושקט, אבל תכלס אין כמו בבית.

8. מלבד המקצוע שלך, באיזה מקצוע היית מעוניינת להתנסות? ובאיזה מקצוע בשום אופן לא?
הייתי שמחה להיות מבקרת מסעדות או מבקרת קולנוע (למרות שמאוד קשה לי לתת ביקורת שלילית. בוחרת להתייחס לחלקים היותר חיוביים כמעט בכל דבר בחיים). לא הייתי מוכנה להיות מורה (התלמידים היו אוכלים אותי בלי מלח)…

9. מיהו/י הגיבור/ה הספרותי/ת החביב/ה עלייך? ומיהו/י הגיבור/ה שלך בחיים האמתיים?
בספרות – הרמיוני גריינג'ר, הצלע הנשית במשולש הגיבורים הראשיים בסדרת ספרי "הארי פוטר". אני זוכרת שהייתי מחכה בכניסה לחנות הספרים, בכל פעם שספר חדש של "הארי פוטר" עמד לצאת לאור. הרמיוני מבריקה, בעלת תושייה, פועלת היטב תחת לחץ, אמיצה ומרתקת.
במציאות – אימא שלי, רוזה גליבטר, בת 81 ולא נראית יום מעל 65. היא אישה קטנה (1.50 מ') גדולה מהחיים. את דמות האם, גאולה, בספר "המשרפה של ללי", כתבתי בהשראתה.

10. אילו ספרים יש כרגע ליד המיטה שלך?
מתעתדת לקרוא – "קריאת הקוקייה" של ג'יי. קיי. רולינג, ספר שכתבה תחת שם העט רוברט גלבריית' ו"ספר האשליות" של פול אוסטר. קוראת מחדש את "פונטנלה" ו"כימים אחדים" של מאיר שלו.

11. איזה כישרון, נוסף על כתיבה, את חומדת?
לדעת לעוף ולהיות רואה ובלתי נראית. תחשבו אילו סיפורים הייתי יכולה לכתוב תוך כדי שימוש בתכונות הללו…

12. לאיזו חולשה אנושית אין לך כל סבלנות? מהו המוטו החביב עלייך?
אין לי סבלנות לאנשים פוגעניים, כאלו שדורסים אנשים אחרים ע"י שימוש באלימות מילולית. המוטו החביב עלי?… אולי –
"Between two evils, I always pick the one I never tried before"… Mae West.

13. עם מי היית הכי רוצה לשבת על כוס קפה (חי או מת)?
עם אבא שלי ז"ל. אבא שלי נפטר לפני למעלה מ-12 שנים, כשבתי הקטנה הייתה בת חודש. עדיין גרנו באותה תקופה בהולנד ולצערי הוא לא זכה לראותה. הוא נפטר לאחר 6 שנים שבהן נלחם במחלת הסרטן (סרטן ריאות) ועדיין יש לי רגשות אשם על כך שגרנו בחו"ל ולא התראינו מספיק. הייתי רוצה לשבת אתו, לשתות קפה שחור חזק (שהוא כ"כ אהב) ולהתנצל על כל השנים שהפסדתי ושלא הייתי במחיצתו. להשלים פערים…

14. מהו המאכל האהוב עלייך?
עוגה בשם "פלודן" (Fluden) שאימא שלי מכינה בכל פורים, כחלק ממשלוח המנות שהיא מחלקת לנו. זו עוגה שהבצק שלה רווי בדבש והיא מלאה ברחת-לוקום וכל מיני דברים טובים. לאחר ההשתלה, אני נמנעת ככל הניתן מאכילת סוכרים (התרופות הנוגדות את דחיית הכליה, מעלות את רמת הסוכר בדם). אך כשאני רואה פלודן, אני לא יכולה להתאפק.

15. מהם הספרים או הסופרים שהכי השפיעו עלייך?
אשאר נאמנה לנאמר בשאלה 10 ואומר – ג'יי. קיי. רולינג ומאיר שלו. מאיר שלו "מלך" אצלי בעיקר בתקופה שלפני נישואיי ולפני אימהותי. וגב' רולינג התחילה את "מלכותה" בלילות הלבנים שהגיעו לאחר לידת בתי הבכורה ואני נאמנה לה עד היום. כמובן ששבה אותי סיפור ההצלחה שלה, מאם חד הורית חסרת כל לשם הידוע כמעט בכל בית בעולם, אך בראש ובראשונה קסם לי כישרון הכתיבה שלה.

16. מהו רגע השיא בחייך?
היו כמה שיאים, אך המשמעותיים שבהם חלו ב-2001 כשנולדה בתי הבכורה אופיר, וב-2005 כשנולדה בתי הקטנה אביב. אני מודה שעד היום אני מתחבטת בסוגיות איך-להיות-אימא ואיך-לעשות-עבודה-טובה-יותר. עדיין מתקשה ועדיין מתענגת על כל רגע של חיבור אמתי. הכי אוהבת לצחוק ולהשתטות איתן, גם כשאני עושה להן פדיחות ולא יכולה לדמיין את חיי בלעדיהן.

 

אהבתם? שתפו!

חגית בן-חור

חגית בן חור, בלוגרית ספרים, חיה בסרט ומכורה לסדרות טלוויזיה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן